סיכום שנת 2017

שלושים ואחד בדצמבר. זמן סיכומים. אז שנה טובה שתהיה לנו. הפעם זו לא סתם אמירה נימוסית. הפעם זו באמת תקווה לשנה טובה יותר. כי שנת 2017 היתה, אפעס, בינונית למדי (בכל הנוגע לקולנוע, כן?!. כי בחוץ המצב די קטסטרופה. שם בחוץ צריך הרבה יותר מסתם "שנה טובה"). 253 סרטים הופצו מסחרית בישראל השנה. מתוכם ראיתי 106. לא היה כמעט אף אחד שבאמת הרים אותי לשמיים בהתלהבות נפלאה, ברגש יוצא דופן, בצחוק אדיר, בבכי שקשה לעצור. כמעט לא היה כזה. היו לא מעט סרטים חמודים, חביבים, נחמדים. היו גם סרטים יפהפהיים. אבל כמעט ולא היה אחד כזה שהוא כל כך מצוין עד שקשה לעמוד בפניו. ואני הרי מחפש את ההתרגשות הגדולה. לא השנה. לא בקולנוע, לפחות לא זה שהוקרן מסחרית בישראל.

כי כן, יש עדיין הרבה סרטים שלא הגיעו למסכים בסינמהסיטים/יספלנטים למינהו, והמקומות היחידים שאפשר למצוא אותם הם הסינמטקים והפסטיבלים השונים. אבל גם שם היה לי קשה למצוא את הסרטים הנפלאים ההם שאני מוצא בכל שנה. דוגמא לתסכול הזה אפשר לראות, למשל, ב"נפש עדינה" הרוסי, שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים. חצי השעה האחרונה של הסרט הזה משתקת ומדהימה. הבעיה היא שהחלק הזה מגיע אחרי שעתיים מעייפות וקצת נודניקיות. או, למשל, ב"חיים חדשים" הצרפתי (גם פסטיבל ירושלים): סצינת תאונת הדרכים היא אחת היפות שראיתי השנה. סצינה עם הרבה דמיון קולנועי, כמו גם רגישות לנפש האנושית. חבל שלא כל הסרט (היפה בפני עצמו) עומד בסטנדרט של הסצינה הנפלאה הזו. ו"פוקסטרוט"? שליש ראשון נפלא. שאר הסרט פחות. כאלו היו רוב הסרטים שראיתי השנה. יפים, אבל. נחמדים, עם התחלות של רעיונות, אבל רחוקים מלהיות מצוינים. אפילו "געגוע" של שבי גביזון, סרט יפהפה בעיניי, לא מגיע לפסגה שהיתה "האסונות של נינה". ויש עוד כמה וכמה דוגמאות.

ובכל זאת, כמו כל שנה, קיבצתי לפוסט הסיכום הזה שתי רשימות של "עשרת הגדולים". רשימות של הסרטים שהכי אהבתי השנה, גם אם השנה "אהבתי" הוא בערבון מוגבל יחסית. כן, הסרטים שמקובצים לרשימות האלו יפים, נהדרים, מקסימים, אבל (כמעט) כולם נשארים גם בהגדרה הזו, ולא מתעלים אל החד פעמיים. אז בהמשך הפוסט הזה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שהופצו לקהל הרחב, ולאחריה, רשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה מבין אלו שראיתי בפסטיבלים שונים, ולא הופצו.

נתחיל מהפשוט יותר, אלו שהופצו, והכי אהבתי:

10. טוני ארדמן (Toni Erdmann) – מארן אדה (גרמניה)

כמעט לפני שנתיים הוקרן הסרט הזה בפסטיבל קאן, והביקורות התעלפו. כשהסרט הזה הגיע סוף סוף למסכים בישראל, גיליתי שמצד אחד ההייפ מוצדק, אבל, כמעט כמו כל הסרטים השנה, בערבון מוגבל. כי הסרט הזה דורש סבלנות. וראש פתוח. כן, יש בסרט הזה גאונות. אבל לוקח זמן למצוא אותה. סרט רגיש מנקודת מבט נשית על יחסי אשה ואבא שלה, כמו סרט על הרצון למצוא את הטעם בחיים דרך השתטות, הומור, רגעי שחרור מהמירוץ האינסופי להצלחה. וכל זה מוגש באריזה משונה, מוזרה במתכוון, בקצב נבעכי, מוזר, כזה שכאילו הולך נגד כל חוקי הקומדיה, ודווקא בגלל זה הוא מצחיק. סרט מבריק, אבל איטי, ארוך (שעתיים וארבעים), ולקראת הסוף קצת חוזר על עצמו. אבל הי, וויטני שנוק, ומסיבת העירום – סצינות אדירות. (דרך אגב – אחרי שראיתי את "טוני ארדמן" נעניתי לתכניית סינמטק תל אביב שהציגה את סרטיה הקודמים של מארן אדה. היא לא משהו, הבמאית הזו. האם "טוני ארדמן" הוא יציאה חד פעמית? נחכה ונראה)

9. האופה מברלין – אופיר ראול גרייצר (ישראל)

בכורת בימוי מאוד מרשימה שעלתה על המסכים בסופ"ש האחרון. סיפור שלכאורה מזמין טיפול סנסציוני זוכה כאן לחקירה רגישה, עם שליטה נהדרת בקצב הנראטיב (עד הרגע שמגיע מעט לפני הסוף, שבו יש פלאשבק, ואחרי זה הסוד נחשף. שם הסרט מאבד קצת את המושכות. עד אז זה עובד נהדר). עם עבודה מצוינת בכל הקשור להדרכת שחקנים, עם סטייל לא שכיח לסרטים ישראלים, ועם הרבה טעם טוב. סרט יפהפה ומומלץ.

8. ג'ילדה (Gilda, no me arrepiento de este amor) – לורנה מוניוז (ארגנטינה)

סרט שביקר על המסכים בישראל לזמן קצר מדי. הצניעות שלו, כמו של הגיבורה שלו, עם כנות ועם כשרון – זה מה שקנה אותי. סיפורה של זמרת מאוד מפורסמת בארגנטינה שמתה בתאונת דרכים בגיל 34, בעודה בשיא הפופולריות שלה, וכל זאת מבלי לשכוח מי היא, מאיפה היא הגיעה, מבלי לאבד את הראש, ומבלי לפתח שגעון גדלות. כבר מתחילת הסרט, בסצינת ההלוויה, הגשם, וההמון הבוכה, היה ברור לי שמדובר בסיפור גדול על בחורה קטנה שכל מה שהיא רוצה הוא לשיר. והיא שרה, ומופתעת כל פעם מחדש שמישהו מחזיר לה אהבה. והיו הרבה מישהוהים כאלו, אבל ג'ילדה (בגילומה הנהדר של נטליה אוריירו, זוכת פרס האקדמיה הארגנטינאית על משחקה בסרט הזה) נשארה צנועה, כמו הסרט הזה. עד היום אני מנגן ביו-טיוב שירים של ג'ילדה, שלא הכרתי לפני שראיתי את הסרט הזה.

7. עניינים אישיים – מהא חאג' (ישראל)

סרט עם הרבה לב, ומחשבה קולנועית מקורית. כאילו בלי פוליטיקה, אבל במדינה שלנו, הרי איך אפשר בלי. סיפורה של משפחה – אב ואם מבוגרים שכבר לא יכולים לסבול אחד את השני, וצריכים לנסוע עד לשבדיה הרחוקה כדי לפתור את הבעיה, ושל הילדים שלהם – אחד סטודנט שברח עד לאותה שבדיה כדי להימנע מלהיקלע לאש הצולבת החדה של הוריו, אחרת בהריון, ובעלה רק רוצה לראות את הים שלא ראה מעולם, ואחר, בחור חופשי עם חברה סקסית, אנרגטית, ומקסימה (מאיסה עבד-אל-האדי המצוינת) המבקשת ממנו להתמסד סוף סוף, אבל הוא מהסס. עד אז הם רוקדים בתחנת המשטרה. החיים כאן במדינת ישראל קשים, במיוחד אם אתה ערבי, אבל קודם כל תסדר את העניינים בינך לבין עצמך לפני שאתה מסדר את העניינים בינך לבין שכניך. או שהכל קשור. סרט אינטלגנטי, מצחיק, מרגש, אנושי.

6. אחת ויחידה (Las Elegidas) – דוד פאבלוס (מקסיקו)

סרט מחריד ומאוד נוגע ללב על אכזריות עולם זנות הנעורים במקסיקו (וכנראה לא רק שם). בחור צעיר, בנו של אדם המנהל ביד רמה בית בושת שבו נערות צעירות הן אלו ש'מעניקות שירות' – על הנער הצעיר מוטלת המשימה לדוג את הקורבן הבא. הוא מפתה נערה לחשוב שהם אוהבים, ואז אביה וחבריו חוטפים אותה וכולאים אותה בבית עם חוקים מאוד נוקשים, אחד מהם הוא חובתה לשכב עם גברים (והדרך העדינה והמחרידה גם יחד שבה הבמאי מראה את זה היא אחת ממעלותיו של הסרט הנהדר הזה). אבל הנער שבמרכז הסיפור באמת מתאהב בקורבן האחרון שלו, אז אביו עושה איתו דיל: תביא לי עוד מישהי, ותמורתה אני אשחרר עבורך את אהובתך. אבל האם ניתן בכלל להשתחרר מאכזריות החיים תחת שלטון של פחד, כח, ומין באי-הסכמה? סרט שעשוי בטעם למרות ואולי בגלל הנושא הקשה, ודווקא בגלל זה הוא חודר עמוק לנשמה וגורם למועקה שלא נמוגה גם כחצי שנה לאחר שראיתי אותו. כל הכבוד לסרטי שני שהביאו את הסרט הזה, שמראש היה ברור שלא יהיה הצלחה קופתית (בגלל הנושא הקשה). לצד בידור אינטלגנטי צריך גם סרטים כאלו, גם מרגשים וגם גורמים לי לחשוב.

5. פטרסון (Paterson) – ג'ים ג'רמוש (ארה"ב)

סרט שחילק את הקהל שראה אותו בין "משעמם!" לבין "מקסים, נהדר". אני בחלק השני. לכאורה, תיעוד של שבוע שגרתי, מאוד שגרתי, בחיים של אדם שקוראים לו פטרסון, נהג אוטובוס בעיירה שקוראים לה פטרסון. למעשה, זה סרט חכם מאוד המצליח למצוא את רגעי הפיוט בשגרה, את האמנות כאלמנט שמוציא אותך מהשגרה, את האמנות כטעם לחיים בתוך השגרה השוחקת. סרט מתוק, עם הומור כמיטב המסורת הג'רמושית שעושה סרטים כבר יותר מ-30 שנה באותה דרך ולא סוטה ממנה. יום ועוד יום ועוד יום עוברים על פטרסון בפטרסון, ועלי בתל אביב. אותו יום. אותה עבודה. אותם אנשים. כל יום אותו דבר. ובכל זאת, כל יום שונה. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע, קצת עיצוב, וכל יום נראה קצת אחרת. קצת יותר טוב. קצת יותר חם ואוהב. סרט הרבה יפהפה ואפילו קצת מרגש.

4. קוקו (Coco) – לי אונקריץ', אדריאן מולינה (ארה"ב)

אני מניח שהמכשול הגדול של כל סרט חדש של אולפני פיקסאר הוא…הסרטים הקודמים של אולפני פיקסאר. ואני מניח שהאכזבה היחסית מ"קוקו" היא בגלל שהוא לא עובר את המשוכה הגבוהה של "רטטוי", "וול-אי", ו"הקול בראש" (בין היתר. יש עוד). מה שלא אומר ש"קוקו" הוא לא סרט נהדר בפני עצמו. עוד סיפור התבגרות יפהפה על נער שחולם, רודף אחרי החלום, חווה הצלחות ואכזבות, התפכחויות, יאוש, ואז שוב נחישות לרדוף אחרי אותו חלום. וגם כאן, הדמיון של יוצרי הסרט מלהיב, וב"קוקו" יש לו קונטקסט מאוד ספיציפי – חגיגות "יום המתים" של העם המקסיקני. סרט שיודע להיות מאוד ספיציפי, ומאוד אוניברסלי, יפה, חכם, ומרגש, כמו חלק גדול מהסרטים שלהם שם, ב"פיקסאר". כן ירבו (והם כבר רבים).

3. סה לה וי (Le Sens de la Fête) – אריק טולדנו, אוליבייה נקש (צרפת)

סרט שהוא תענוג. במאים שרק משתפרים ומשתכללים עם כל סרט שהם עושים. תפיסת חיים אנושית בסיסית מאוד, השמה במרכז את האדם, על חולשותיו ויתרונותיו, באה הפעם לידי ביטוי בצורה הטהורה ביותר: התרכזות באנשים מאחורי הקלעים, אלו שעובדים קשה כדי שחתונה מסובכת, עשירה, רחבת היקף, תצא לפועל. גלריה רחבה של דמויות פועלות במרחב הזה, כולן עם חסרונות משלהן, וכולן יודעות לזרוח בזמנן. על כולן מנצח המנהל – ז'אן פייר באקרי בהופעה פנטסטית, ומעל כולם – צמד הבמאים, שיוצרים סצינות קומיות מבלי לצחוק על האדם אלא איתו. חבורה של אנשים שמזמינה אותי להיות חלק מהם למשך שעתיים, וגורמת לי לרצות להיות חלק מהם למשך אולי אפילו חיים שלמים. סרט נהדר.

2. תברח (Get Out) – ג'ורדן פיל (ארה"ב)

הסרט המבריק, המפתיע, והמרתק של השנה. משום מקום (אולי לא משום מקום. אנשים מכירים את ג'ורדן פיל. אני לא) הגיע הלהיט הזה, סרט בתקציב קטן, אבל הוא עובד בכל כך הרבה רמות – גם במיידית, והיא סוג של סרט מתח-אימה פסיכי ומאוד לא צפוי הלוקח סיטואציה שחוקה ומשוך אותה לכיוון שלא נראה בקולנוע, וגם ברמת המשל – והיא הערה מקורית על מצב יחסי הגזע בארה"ב, ואולי בכלל. הלבנים, אומר ג'ורדן פיל ב"תברח", לא ויתרו על השליטה בשחורים. הם רק החליפו אסטרטגיה. אז בטח, האבא של הבחורה אומר שהוא היה בוחר בברק אובמה לכהונה שלישית אם זה היה ניתן, אבל הוא מנצח כאן על סימפוניה מעוותת כל כך (בעזרת הבת הטורפת שלו, והאמא ההיפנוטיסטית). סרט חכם, מבדר מאוד, וגם כזה שמגרה את המחשבה.

1. תיקון – אבישי סיוון (ישראל)

סרט כל כך יוצא דופן, כל כך מערער, פרובוקטיבי, מרגש, מעורר מחשבה, מעצבן, מדהים, דוחה, פסיכי, נפלא – עד שלקח כמעט שנה וחצי מאז בכורתו בפסטיבל ירושלים ועד הקרנתו המסחרית לקהל הרחב, אי שם בינואר 2017. הנועזים מביניכם שנעניתם לחזון יוצא הדופן של אבישי סיוון לא ישכחו אותו. סיפורו של בחור ישיבה שחווה מוות קליני, וכשהוא חוזר לחיים הוא מחפש את החיים שאותם הוא קיבל במתנה. לא עוד להיות קבור בין ארבע קירות הישיבה. חיים באמת. ים תל אביבי. נשים (שבעולם הנזירי שבו הוא חי הן בעצם לא קיימות). חיות שונות ומשונות שאותן אלהים ברא. חרקים. סוסים. תנינים. אלהים לא ייתן לגיבור הסרט למות לפני שהוא יחיה. זה התיקון שבשם הסרט. שחור לבן מהפנט, סדרה של דימויים מטרידים, בסרט מאתגר, אבל כזה שאם נענים לו חווים קולנוע מדהים.


עד כאן עשרת הסרטים שהכי אהבתי מבין אלו שהיו זמינים לקהל הרחב בקולנוע השנה. אבל היו עוד כמה שראיתי בהזדמנויות שונות. בפסטיבלים. בסינמטקים. כאלו שהמפיצים לא נגעו בהם, וחבל. הנה עשרת הטובים ביותר לטעמי מביניהם (הלינק בשם הסרט יוביל אתכם לטריילר הרלוונטי, לטעימה):

10. אה, לוסי (Oh, Lucy) – אטסוקו היראיאנאגי (יפן)

אם הסרט הזה היה אמריקאי הייתי אומר עליו שהוא כמו סרט סאנדאנס קלאסי. קטן, מקסים, אנושי, מרגש. סיפור אקסנטרי קצת על אשה כבת 40+, סגורה ומופנמת, המקבלת יום אחד טלפון מבת אחותה. הנערה מבקשת ממנה בקשה קצת מוזרה: היא שילמה על קורס אנגלית, אבל בגלל אילוצים היא לא יכולה לקחת בו חלק. אין לה אפשרות לדרוש החזר, אז היא מבקשת מהדודה להשתתף בקורס במקומה, כי חבל על הכסף. אז גיבורת הסרט הולכת לקורס הזה, שבו אמריקאי מלמד אנגלית ביפן בשיטות קצת מוזרות. באותו קורס היא מקבלת שם אמריקאי (לוסי), ונדמה שהיא אפילו מתחילה קצת להתאהב במורה (ג'וש הארטנט משתתף בסרט יפני!). אבל אז מתגלה שבת האחות והמורה האמריקאי הם זוג, והם בורחים לארה"ב. גיבורת הסרט נוסעת אחריהם, ולוקחת עמה את אחותה (אם הנערה). וכך הסרט הקטן הזה הוא מסע נפשי חוצה יבשות, מיפן לארה"ב וחזרה, ובו יחסים אנושיים מתגלים בצניעות ובחום. סרט פצפון, אבל יפהפה ומרגש.

9. היום המאושר בחייו של אולי מקי (Hymyilevä mies) – יוהו קוסמאנן (פינלנד)

דיון חכם ומבדר מאוד על מהות הגבריות. מבוסס על סיפור אמיתי, מסתבר, במרכז הסרט הזה ניצב אולי מקי, מתאגרף פיני, שב-1962 נקבע לו קרב על התואר העולמי מול אלוף אמריקאי אימתני. כל פינלנד נכנסה לסחרור, ואולי מקי הפסיד את הקרב בצורה נחרצת. עם זאת, שנים לאחר מכן, מקי יאמר שיום הקרב היה היום המאושר בחייו. מסתבר שבמהלך האימונים לקרב הוא גם התאהב. סרט מקסים, בשחור לבן יפהפה, שיש בו גם אינספור דימויים של גבריות, גם של אלימות, וגם של רוך. הנציג הפיני לאוסקר בשנה שעברה לא עבר לשלב הבא, אבל נשאר בלב שלי. יש שם, בפינלנד, לא רק את אקי קארוסמקי. מסתבר.

8. ענק (Jätten) – יוהאנס ניהולם (שבדיה)

הסרט שזכה בתחילת השנה בפרס האקדמיה השבדית מתחיל כעוד סרט דוגמה קצת נודניק, אבל די מהר מתנחל בלב שלי ברצף של סצינות מרגשות ומפתיעות. הסיפור מתרכז בגבר צעיר עם פנים מעוותות ("ענק" כל כך הרבה יותר טוב מ"פלא" שמוקרן בימים אלו בקולנוע). אמא שלו לא רוצה קשר איתו בגלל המראה שלו. הדרך היחידה שבה הוא יכול להביע את עצמו היא הצטיינות בספורט הפטאנק. הוא שואף להיות אלוף כדי לזכות באהבת אימו. והוא בסוף יזכה להיפגש עם אימו, אבל לא בדרך הצפויה. סרט עם הרבה דמיון, ועם הרבה לב.

7. מהירה כמו הרוח (Veloce come il vento) – מתיאו רוברה (איטליה)

בתחילת השנה הסרט הזה זכה ב-6 פרסים של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. הוא הבטיח הרבה, וגם קיים. סרט עם הרבה אנרגיה סוחפת, ועם הרבה לב ורגש. סיפורה של נהגת מירוצים צעירה שחייבת לנצח סבב מירוצים בגלל חוב כספי (האבא נפטר בתחילת הסרט). האח הגדול, נרקומן, מגיע כדי לאמן אותה למירוצים. לאט לאט הוא יוצא מתוך ענן הסמים, נכנס לתוך עניין האימון בכל הכוח, ודרך זה מחדש את הקשר עם אחותו (בעיקר זכורה לי סצינה בה הוא נכנס לעימות מכוון עם כמה ערסים איטלקים מצויים. הם מתחילים לרדוף אחריו ואחרי אחותו, מה שמחייב אותה לנהוג במהירות כדי לברוח על חייהם, ותוך כדי כך להתאמן לקראת המירוץ "על רטוב"). סרט סוחף ומרגש שחבל שלא קיבל הזדמנות בהפצה לקהל הרחב. לא כל סרט שלא מדבר אנגלית הוא דרמה רגישה ועדינה, אתם יודעים.

6. ג'ונגל (Jungle) – גרג מקלין (אוסטרליה)

ממש לא ברור לי איך הסרט הזה לא מופץ בישראל. נכון, החלק הראשון שלו לא מלהיב. אבל החלק השני שלו מדהים, מחשמל, מושיב על קצה הכסא. סיפור ההשרדות הלא יאומן של בחור צעיר באמזונס. הבחור הוא יוסי גינסבורג. ישראלי. השחקן הראשי הוא דניאל רדקליף, בתצוגת משחק הירואית. הבימוי חלש אולי בחלק הראשון (וגם הפלאשבקים בחלק השני מיותרים), אבל עם הכניסה ללבד-לבד הזה, הסרט הזה הופך לסרט אימה מוחשי מאוד (והבמאי אכן מגיע משטח האימה), והדרמה יוצאת מהמסך וטורפת אותי באולם. המפיקה ישראלית (דנה לוסטיג), הסיפור הוא ישראלי (מבוסס על ספר שהיה להיט בישראל בשנות ה-80, "בחזרה מטואיצ'י"), אז צריכה להיות לו הפצה ישראלית. לוקח לסרט הזה זמן להיכנס לאלמנט שלו, אבל כשהוא שם, איט איז וואן הל אוף א רייד.

5. כלבים (Câini) – בוגדן מיריצה (רומניה)

במרץ הסרט הזה זכה ב-6 פרסים של האקדמיה הרומנית לקולנוע. ואכן ראיתי אותו, והוא כישף אותי. מערבון אווירתי, אלים, קודר, מבוים בכשרון מרשים, בקצב איטי ועקשני שחופר יותר ויותר בנשמה. מזכיר בסגנון את "לא ארץ לזקנים" המופתי של האחים כהן. סיפורו של בחור צעיר המגיע מהעיר אל עיירת גבול כדי לסדר עניינים הנוגעים לעזבון המשפחה. הוא מעוניין למכור את שטח האדמה שעבר בירושה, אבל הוא לומד במהלך הזמן שהוא שוהה שם שאם הוא יוציא את תכניתו אל הפועל הוא יפריע לעסקי ההברחה של הכנופיות המקומיות, בשליטתו של המאפיונר הראשי והאלים (ולאד איבנוב. שוב הוא. וגם כאן הוא מצוין. שוב). סרט שנשאר איתי הרבה זמן אחרי שראיתי אותו.

4. דב בריגסבי (Brigsby Bear) – דייב מק-קארי (ארה"ב)

סרט כל כך שונה ואחר מכל מה ששמעתם וראיתם. סרט באמת יחיד ומיוחד. מלא דמיון, עם הרבה המצאות, מצחיק, מרגש, חכם. סיפור משונה על הורים שמגוננים כל כך על הבן שלהם עד שהם כולאים אותו בבית, לא נותנים לו לצאת. ראיתי כבר כמה סרטים כאלו. "שן כלב", למשל (סרט נורא בעיניי). אבל זוהי רק ההתחלה של הסיפור. כי הנער מצליח לצאת החוצה. כל מה שהוא יודע מגיע מסדרת טלויזיה שאבא שלו הכין עבורו כל השנים. סדרת טלויזיה סטייל "רחוב סומסום" שנקראה "דב בריגסבי". עכשיו, כשהוא בחוץ, מנסה להסתגל לחיים האמיתיים, הוא עדיין מחפש את דב בריגסבי, ולאט לאט הוא מצליח לגייס את החברים החדשים שלו למבצע חדש: כתיבה וצילום של פרק חדש בעלילות הדב האהוב, דב בריגסבי. סרט מתוק, מצחיק, מרגש, ומאוד יוצא דופן.

3. סיפור רפאים (Ghost Story) – דיויד לאורי (ארה"ב)

יש לפעמים את הסרטים האלו. סרטי WTF. סרטים שאני לא ממש יודע מה הם רוצים מהחיים שלי, אבל, לפעמים, אלו הם הסרטים שתופסים אותי הכי חזק. סרטים עם עוגן רגשי עמוק, עם מחשבה מרתקת, סמויה ומסקרנת, שרק מושכת אותי להפוך בחידה הזו שוב ושוב. "סיפור רפאים" הוא כזה. שלד הסיפור רזה מאוד: אשה צעירה מתאבלת על מות אהובה בתאונה. האהוב חוזר אל הבית שבו הם גרו, ולכל אורך הסרט הוא לובש סדין עם שני חורים לעיניים. הוא הרוח המתבוננת על המתרחש בבית שלו, של אהובתו. הוא מסתכל על החיים החולפים על פניו. בלעדיו. על הבחורה המסתגלת לאט לאט לחיים בלעדיו (בסצינת אבל נפלאה וארוכה בשוט אחד של אכילת פאי). על יצירות אמנות שיש בהן גרעין של רגש (סצינה מרגשת אחרת שבה הבחורה מקשיבה לשיר שלו מהזמן שהוא היה בחיים, נזכרת ברגעים שלהם ביחד), ואז הסרט עובר למימד אחר, וחיים אחרים פורצים אל הבית שהיה שלהם. משפחה דרום אמריקאית מתנחלת בבית. והם עוזבים ובאים אחרים. והסרט הזה מתחיל לקבל מבנה מעגלי, והרוח הזו תסתכל בסופו של דבר על עצמה מסתכלת על המתאבלת. סוג של השתקפות של השתקפות. החיים בעין יצירות האמנות, עם הרבה דמיון, והרבה רגש, והרבה מחשבה.

לא ממש ברורה עד הסוף, החידה הזו, אבל משהו רגשי עמוק עובד שם. הסרט הזה מאתגר מדי עבור המפיצים, והם לא הביאו אותו לארץ, אבל הוא יוקרן במהלך חודש ינואר בסינמטקים. מומלץ מאוד לנסות את החוויה המאוד לא קונבנציונלית הזו.

2. הפסגה (La Cordillera) – סנטיאגו מיטרה (ארגנטינה)

בעיניי סרט חכם מאוד, מרתק, על האידאליזם הזה של אדם שרוצה להיות משרת ציבור. פוליטיקאי. על התקווה שאולי בכל זאת יש בעולם הזה חיה כזאת, פוליטיקאי הגון. ועל שבירת החלום הזה. אין דבר כזה.

נשיא ארגנטינה נמצא בנקודה קריטית בכהונתו. רק שנה מאז נבחר, וכבר מצבו בדעת הקהל בארגנטינה בשפל. הוא יוצא לצ'ילה למפגש חשוב עם נשיאים וראשי ממשלות של מדינות דרום ומרכז אמריקה. התקשורת בבית מדברת בקול רם על הנשיא החלש, ועל מה, אם בכלל, הוא יכול לעשות למען המדינה שלו מתוך עמדת חולשה. להוסיף על הצרות, יש לנשיא בת שעברה התמוטטות עצבים. היא מגיעה אל אותה פסגה פוליטית, ורופא מציע לטפל בה בעזרת היפנוזה. במהלך הטיפול היא נזכרת בפשע שאביה ביצע והיא היתה עדה לו כשהיתה ילדה. האבא מכחיש מכל וכל. ובתוך כל הלחץ הזה, נשיא ארגנטינה מתמרן את דרכו לעמדת כוח יוצאת דופן, עד לרגע האחרון של הסרט, שבו הוא הופך לדמות הפוליטית החזקה ביבשת. וזה לא בא מתוך נקיון כפיים. ממש לא. מסע מרתק בתוך נבכי הפוליטיקה העולמית (גם ארה"ב בוחשת כאן. כריסטיאן סלייטר בתפקיד אורח), נעזר במשחק מצוין של גלריה רחבה של שחקנים מפסגת הקולנוע הלטיני של המאה ה-21, בהובלת ריקארדו דארין המצוין בתפקיד הנשיא, דולורס פונזי בתפקיד הבת שלו (שחקנית נהדרת שגיליתי אותה בסרטו הקודם של מיטרה, "פאולינה", וראיתי אותה גם בסרט ספרדי חמוד שהוקרן השנה בארץ, "טרומן"), אלנה אנאיה ("העור שבו אני חי") בתפקיד אורח קטן, ועוד שחקנים גדולים נוספים בתפקידים קטנים. אני אוהב דרמות פוליטיות, ואני רוצה להאמין, בכל זאת, ולמרות הכל, באיזשהו טוב לב בסיסי וכוונה טהורה של האנשים שהם משרתי ציבור. הסרט הזה נותן סטירה מצלצלת לכל מי שמאמין בזה.

1. מוחי – רינה קסטלנובו-הולנדר, תמיר אלתרמן (ישראל)

והסרט הטוב של השנה, הסרט שהכי ריגש אותי, והכי נשאר איתי, הוא בכלל סרט דוקומנטרי ישראלי קטן.

קשה לשכנע אנשים לראות את הסרט הזה. הם רק שומעים על ילד קטוע גפיים, והם ננעלים. אבל באופן מפתיע ודי מדהים, את המלחמה הקשה הזו הילד הזה, מוחי, מנצח די בקלות. בעזרת הרבה אנרגיה ושמחת חיים בלתי צפויה, הילד הזה חי למרות ההגבלות הפיסיות הניכרות. הוא מתרוצץ במסדרונות בית החולים, פוער את עיניו ללמוד את החיים. הבעיה היא שיש מלחמה אחרת שבה הוא מפסיד. שלא באשמתו. הרי מוחי הוא ילד פלסטיני. ואת מצבו המיוחד ניתן לרפא רק בבית חולים ישראלי. אז סבא שלו מתלווה אליו, והוא בעצם גר בבית החולים. אבל מה עם אבא? מה עם אמא? הם בעזה, ולהביא אותם לביקורים קצרים בישראל זו קריעת ים סוף. בירוקרטיות בלתי נגמרות, פרידות קורעות לב (כי האמא צריכה לחזור לעזה). מוחי הוא קורבן קטן של מלחמות גדולות. ביושר הסרט הזה מציג את המלחמה משני הצדדים, ואת המחיר הכבד שילד אחד חף מפשע צריך לשלם. מבט מדהים דרך עיניים מלאות בדמעות למשך שעה וחצי על המצב בלתי אפשרי של החיים שלנו כאן, בישראל/ פלסטין. 90 דקות של בכי נון-סטופ, עם הילד המיוחד הזה, ועם המצב הבלתי אפשרי הזה שבו אנחנו חיים. סיפור פרטי מאוד מרגש שהוא גם משל מדהים למדי על החיים במזרח התיכון. חוויה בלתי נשכחת הסרט הזה, "מוחי".

עד כאן סקירה של הסרטים שהכי אהבתי השנה. היתה אמנם שנה לא מלהיבה, ובכל זאת, היו בה כמה רגעים מאוד מרגשים. קצת פחות משנים שעברו, אבל אולי זה אומר שבשנה הבאה יהיו יותר. שנה טובה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “סיכום שנת 2017

  1. חבל שלא הכנסת לרשימה את ״חטאים״ של אבי נשר שהיה בעיני יצירת מופת על זמנית….
    וסה לה לבי- באמת, הגזמת להכניס אותו לעשרת הטובים…..
    הזדמנות להביע את הערכתי הרבה לביקורת הסרטים שלך, שהיא מאד רגישה, אינטיליגנטית ובד״כ קולעת בול לטעם שלי. לפני שהולכת לסרט בודקת מה איתן אמר…..
    כל טוב
    רותי
    ————-
    איתן לרותי: "החטאים" יצא למסכים בתחילת דצמבר של השנה שעברה, והוא לא נחשב סרט של 2017. ו"סה לה וי" בעיניי סרט נהדר. יותר מסתם קומדיה. ותודה.

  2. "מוחי" ו"תיקון" – בחירות מצויינות!

    מצטרף לרותי – אתה בעיני מקום ראשון בכתיבה על קולנוע בישראל 2017.

    כה לחי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s