העיתון: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Post)

בער לו. כנראה היה ממש חשוב לו.

לסטיבן ספילברג יש כבר סרט מוכן. אחר. שונה מאוד מ"העיתון". כזה שמצריך עבודה ארוכה על אפקטים. הוא צילם אותו כבר לפני יותר משנה. ואז נפל דבר. היו בחירות לנשיאות בארה"ב, ואחד לא ממש נורמלי הוא מנהיג העולם החופשי עכשיו. והוא די אינפנטיל. אם מישהו מצייץ משהו לא לרוחו, אז הוא מבטל אותו בשרשרת של ציוצי נגד. בריון שכונתי מצוי, רק שעכשיו יש לו כל כך הרבה יותר כוח מכל בריון אחר בעולם. ואם אתה לא אוהב אותו, ואם יש לך חוצפה לצאת נגדו, ואם יש לך אפילו עזות מצח לכתוב על זה בעיתון – אז אתה, והעיתון, וכל מי שתומך בכם – בסכנה. אש התופת נשלחת אליכם באדיבות הבית הלבן. מסתם קללות דרך איומים ועד מעשים מגבילים של ממש, פעולות משפטיות – הכל מותר לאיש החזק בעולם. הכל מותר לו. לנו אסור. דמוקרטיה. וזה בער לספילברג. אז הוא יצא לעשות את "העיתון".

כי ההסטוריה, מסתבר, חוזרת על עצמה. זה קרה כבר בתחילת שנות ה-70. נשיא אחר ישב שם. שיכור כוח גם הוא. וגם הוא איים ותבע למשפט אנשים שחקרו את השחיתות של ממשלו. הסרט הזה הוא על האנשים שפעלו, באומץ, נגד הכוח המאיים הזה על הדמוקרטיה. לסטיבן ספילברג מאוד אכפת מבסיס החיים הזה בעולם הדמוקרטי המערבי שאנחנו מכירים (או רוצים להכיר): החופש לחקור את השחיתות, זכות הציבור לדעת את האמת, גם אם היא לא נעימה, על האנשים שמנהיגים אותנו. ספילברג מצא את התסריט הזה, וצילם את הסרט הזה במהירות שיא. ועדיין, הוא לוקח את הזמן להשקיע בו את הלב והנשמה שלו. לוקח את הזמן להסביר לנו עד כמה באמת האנשים האלו מסכנים את כל מה שיש להם בחיים. את הכל.

כי התחלת הסרט, עושה רושם, קצת נסחבת. סדרה של שיחות ארוכות, הרבה מלל, פרישת הכלים על לוח השחמט הזה, הכנת השטח. סטיבן ספילברג היה להוט לעשות את הסרט הזה, אבל זה לא בא על חשבון יסודיות. "העיתון" מציג את ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת