הפרעה בקצב הלב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Аритми́я)

…זה לא הולך לשום מקום…

האמירה הזו שבראשית הפוסט נמצאת בסרט, והיא דווקא מגיעה אחרי סצינת סקס יפה. כשכבר קורה משהו חיובי כאן, הוא מיד מתבטל מעצמו. כשכבר משהו מתקדם, הוא מיד הולך אחורה. צעד קדימה, שניים אחורה, סקובי-דו.

"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט שכמעט ודבר לא קורה בו. אבל הוא חמוד. יש בו מעט מאוד סיפור והתקדמות. אבל יש בו עולם ומלואו. והוא רוסי, משם, מרחוק, אבל הוא מרגיש לי מאוד מכאן ומעכשיו (אני נשבע שבאחת הסצינות, כשהוא רץ והיא רצה אחריו ברחוב, הסתכלתי על פנסי הרחוב, ועל המכוניות החונות, ועל הבתים, ואפילו על מזג האויר, וחשבתי: זה מאוד דומה לרחובות. העיר רחובות).

אם רוצים, ממש ממש רוצים, לתמצת את עלילת הסרט, אפשר לומר משהו כמו: בהתחלת הסרט היא אומרת לו: אני רוצה להיפרד. אז הוא אומר לה: בסדר. מחר אני אקח את הדברים שלי מהבית. היא אומרת לו: לא בוער. קח לך שבוע. חפש דירה בנחת. ואז תעזוב. ובמהלך השבוע הזה הוא ינסה לשכנע אותה לא להיפרד. זה הסרט, בגדול.

אבל היתרון הגדול של הסרט הוא הרגשת המציאות הכל כך מוחשית שהוא נוטע בי. ככה אנשים מתנהגים (לפחות היא. הוא פחות). ככה אנשים מדברים. בעבודה. בחיים. ביום יום. זו תמונה מאוד אמינה ומוכרת של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת