שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Three Billboards Outside Ebbing, Missouri)

באיזה עוד סרט שמעתם אדם אומר: אה, ויש לי גם סרטן – וצחקתם?

מרטין מק'דונה עשה לפני כעשור קומדיית פשע אלימה ומאוד מצחיקה שנקראה "ברוז'". הייחוד של מק'דונה (ושל אחיו, גם הוא כותב ומביים) הוא היכולת לצחוק מכל הדברים שלכאורה אסור לצחוק עליהם. "ברוז'" היה חגיגה של הומור בוטה, שחור, שמאוד נהנה מהחוצפה שלו. כמה שנים לאחר מכן, מרטין מק'דונה עשה סרט כל כך מאכזב ומפוזר שנקרא "שבעה פסיכופטים". ואז הוא לקח הפסקה של הרבה שנים, ועכשיו הוא חוזר אל הסרט הזה עם השם הארוך – והוא חוזר לפורמה. או יותר נכון, הוא חוזר לברוז', אבל מנקודת מבט של אדם בוגר יותר.

כי גם כאן יש הומור לא צפוי (וגם כאן, כמו ב"ברוז'", צוחקים על נמוכים), והדיאלוגים הם תענוג לאוזן, אבל כאן יש שילוב מאוד מאוזן ומפתיע בין מלנכוליה לקומדיה פרועה. וסוף הסרט, שנשאר פתוח, מגרה את המחשבה לעבוד. מרטין מק'דונה בונה ב"שלושה שלטים וגו'…" סרט שהוא הרהור מתמשך על האלימות בחיינו, שזה קצת מוזר, כי הסרטים שלו הם חגיגה של אלימות, אבל "שלושה שלטים וגו'…" משאיר אותי עם תהיה – אולי כדאי לשבור את מעגל הדמים הזה?

מק'דונה לא מבזבז זמן, ושלושת השלטים עולים כבר בתחילת הסרט. והם גם תחילת סיבוב גלגל האלימות. שרשרת של אירועים שמתחילה באותם שלושה שלטים, חלקם אלימים מאוד, מדממים מאוד. חלקם מצחיקים מאוד, וחלקם מרגשים. מק'דונה הפעם מפתיע בעיטור הסצינות במוסיקה שקטה, רכה, למרות שלכאורה יש רעש בחוץ (והוא עושה גם הפוך – באחד הרגעים הכי רגשיים בסרט נשמע "צ'יקיטיטה" של אבבא). כל הצפייה בסרט הזה היא כמו מבט פעור פה בלוליין המצליח בדיוק נפלא לאזן בין צחוק בוטה, כמו שלמדתי לצפות ממק'דונה, לבין רגש פורץ. הרי היתה כאן בחורה צעירה שנאנסה ונרצחה. והמילים האחרונות שנאמרו בינה לבין אמא שלה היו קשות. והיא מתייסרת בגללן. ובגלל מה שקרה לבת האהובה. ובגלל שאין לה תשובה לכאב הגדול הזה. אבל האלימות הזו קיימת בעולם. האם יעזור לגלגל את האלימות סיבוב נוסף קדימה?

כי זה הסרט. אלו הם שלושת השלטים. התחלה של שרשרת אירועים אלימים שרק הופכים יותר ויותר קטלניים. והאווירה שבסרט היא לכאורה איטית, כבדה יותר, ובכל זאת הסרט הזה מצחיק. והטיפש הוא טיפש רק לכאורה. הדמות שסאם רוקוול מגלם כאן נדמית בהתחלה כדמות הכי שטוחה ודבילית (ואינפנטילית), אבל מק'דונה כתב כאן דמות שמתבגרת מול עינינו, שהופכת לאדם עם תושיה שיוצא מתחת לסינר של אמא שלו (גם אם הוא כבר לא צעיר), וסם רוקוול נענה לחזון של מק'דונה, חוגג את הרגעים הקומיים הטפשיים, ומרגש ברגעים הרציניים יותר, שמראים את התפתחות הדמות מול עינינו. וודי הארלסון מצוין כאן גם הוא, ותענוג גם לצפות בלוקאס הדג'ס בתפקיד הבן.

אבל הכי גדולה כאן היא זו שקיבלה את הכי הרבה תשבוחות על הופעתה, וכל המילים הטובות שנאמרו נכונות. פרנסס מקדורמנד נפלאה בתפקיד האמא המתאבלת וגם נלחמת. היא לכאורה קרת רוח, לא מפגינה רגש. וזה בגלל שמה קרה לבת היה לפני 7 חודשים. עבר זמן. הכאב קהה במקצת. היא חזרה לשגרה. בערך. היא עדיין נלחמת למצוא את האמת, אבל הגוף משדר שגרה. ובכל זאת, מדי פעם, משהו פוגע בה. אולי מצאו את הפושע. אולי לא. והגוף שלה מגיב לחדשות. רגעים מרגשים בתוך קומדיית פשע מלנכולית של במאי ותסריטאי שמחזיק את טון הסרט ביד רמה, משלב בין צחוק לא צפוי לרגש עמוק ביד אמן, ויוצר סרט מרתק עם מחשבה מאחוריו. סרט משובח לטעמי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי: הביקורת

  1. היי איתן.
    מילים בסלע.
    יחד עם "דנקרק" וקצת מעל "בלייד ראנר 2049" – המרשים ביותר שרעיתי בחודשים האחרונים.
    וודי הרלסון לנשיאות ול…ראשות הממשלה אצלנו…

  2. לא ברור מבחינת תסריט, איך החשוד ברצח אינו הרוצח, אם מראים קודם לכן שהוא רמז להיותו הרוצח בפני האם,שגם לה לא מגלים/לא מאפשרים לה לגלות, שהחשוד הוא זה שהתפרע אצלה בעבודתה והיא מכירה אותו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s