3 סיפורי ערבה: הביקורת

קולנוע לב מציג על מסכיו פרויקט לא שכיח המאגד אליו 3 סרטים ישראלים קצרים. המשותף לסרטים האלו הוא מקום ההתרחשות – המדבר, הערבה. מלבד זאת, שלושתם מאוד שונים אחד מהשני – אחד חביב, אחר מבריק, והשלישי תמוה. אורכם הכללי של שלושת הסרטים הוא כ-50 דקות, ומחיר הכרטיס הוא רק 10 ש"ח. שווה. לגמרי שווה.

ב-"3 סיפורי ערבה" יש שלושה סיפורים. בערבה. 3 סרטים קצרים:

הסיפור הראשון, "בדרך חזרה", נראה כמו משהו לא אפוי מספיק. כמו דראפט ראשון של רבע השעה הראשונה של "האופה מברלין". שני גברים נאהבים חומקים להם לזמן איכות יחדיו מאחורי הגב של אשתו של אחד מהם, ואז קורה משהו. נדמה שהמסגרת של סרט קצר, הזמן הלוחץ לקדם את הסיפור מהר, לחתור לסיום, המסגרת הזאת דחפה את משה רוזנטל הבמאי אל המעשים, ופיתוח הדמויות והסיפור של כל אחד מהם נזנח, כך שמה שאנחנו רואים בהחלט מעניין, ומסקרן לאן הכל מתפתח, אבל יש כאן בעיקר דראפט לסרט יותר ארוך מאשר יחידה שעומדת בפני עצמה. ועדיין, ליאור אשכנזי לא מזייף (גם כאן), וגם שחר נץ הצעיר עומד באתגר של משחק אל מול שחקן בקליבר של אשכנזי, והסרט מעניין לכל אורכו, גם אם לא משאיר סימן רגשי מספק.

הסרט השני, "קילומטר 147" הוא כבר הסיבה העיקרית לצפות באסופה הזאת. כמו פתק שנפל מהעזובה של אפרים קישון הגדול, זהו סרט קצר מעולה במלוא מובן המילה. מעשיה מהודקת המראה את האבסורד שבפרוצדורות של החיים כאן במדינת ישראל, ואת המבט החיצוני על האכזריות היוצאת מהחיה הזאת שנקראת ישראלי אם רק תדליק אותו. קצת. משחק מעולה של רותם קינן ומנשה נוי, כתיבה מושחזת, מצחיקה וארסית, ובימוי של בעז פרנקל שיודע להחזיק קצב נכון, לארוז הכל ביצירה שהיא אמנם סרט קצר, אבל היא סרט אחד שלם בפני עצמו. לא טיוטה לסרט ארוך יותר, אלא יצירה אחת עם התחלה אמצע וסוף, עם מינון נכון של הומור ורגעי רצינות, ועם מחשבה עמוקה עלינו כישראלים, על כמה מגוכחים אנחנו נראים, ועד כמה אנחנו לוקחים את עצמנו ברצינות. סרט מבריק.

הסרט השלישי הוא תמוה. קל לנפנף אותו כ"מה זה הדבר הזה?!", אבל אולי זה בגלל שהמקום שלו לא באמת באסופה הזאת. אולי כסרט (סרטון. סרטונצ'יק) שעומד בפני עצמו, בנפרד מהאריזה הזאת שנקראת "3 סיפורי ערבה",  ניתן היה להתיחס אליו יותר ברצינות. כי שני הסרטים האחרים הם נראטיבים קלאסיים. הסרט הזה הוא סמלי. אורכו כאורך סרט פרסומת בטלויזיה. בערך. ולא נאמרת בו אפילו מילה אחת. יש בו חמורים. ודולפינים. והוא נגמר לפני שמתחיל. חמורים מביטים על דולפינים. לסרטון הזה קוראים "חמורים בארץ הקודש", ואני מניח שהיתה שם, איפשהו, איזושהי אמירה אירונית, אולי סרקסטית, על משהו. אבל אלו הן רק ספקולציות. זאת רק התחלה של משהו. וזהו. פפפט. היה, נגמר. תמוה.

ועדיין, האסופה הזו היא רעיון מעניין של חשיפת פורמט שלרוב לא מגיע לקהל הרחב, והאיכות שמוצגת כאן לא רעה בכלל, ואף מצוינת לרגעים מסוימים. כדאי לסור לקולנוע לב כדי לראות את זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s