המשחק הגדול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Molly's Game)

הפעם אני קצת באיחור. אני מאוד אוהב את הכתיבה של אהרון סורקין, אבל כל מיני אילוצים גרמו לי להתעכב עם הצפייה בסרט החדש שלו, שהפעם הוא גם ביים. ובדרך כבר קראתי כבר כמה ביקורות על הסרט הזה. בכולן הוזכרה הסצנה הזאת של מולי בלום, גיבורת הסרט, עם אבא שלה. והסצינה הזאת היא באמת הסצינה הכי טובה בסרט. חבל שהיא היחידה, וחבל גם שלמרות שהיא נהדרת בפני עצמה, אין לה אימפקט דרמטי בכלל, כי אין בילד אפ לקראתה. הרי אבא שלה (קווין קוסטנר) מופיע בסרט לדקות בודדות. מתוך כשעתיים ו-20 של סרט, האבא מופיע בערך בעשר דקות. ועל זה אי אפשר לבנות מערכת יחסים דרמטית. כך שגם אם האבא בא לומר את האמת לבת שלו בפרצוף לקראת סוף הסיפור, זה לא באמת משנה, כי אני לא באמת יודע מי זה האבא הזה.

וזה רק הסימפטום…כי אהרון סורקין, בדרך כלל, הוא תסריטאי שיודע לברור את המוץ מהתבן. הוא כותב באופן מאוד מאוד מפורט על עולמות מסובכים מאוד. על פוליטיקה (הבית הלבן), או על עולם הספורט (מאניבול), או על עולם העסקים והמחשבים (הרשת החברתית), והוא מציג אנשים שמשתמשים בדיבור היומיומי שלהם בטרמינולוגיה עסקית, מה שמוכיח שהם מקצוענים ויודעים את העבודה שלהם על בוריה. אבל הוא לא שוכח את העובדה שאלו הם אנשים. מתחת לכל הדיבור המפונפן יש בני אדם עם רגשות. לא ב"המשחק הגדול". לא אצל מולי בלום.

כי כאן יש רק את להמשיך לקרוא