המשחק הגדול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Molly's Game)

הפעם אני קצת באיחור. אני מאוד אוהב את הכתיבה של אהרון סורקין, אבל כל מיני אילוצים גרמו לי להתעכב עם הצפייה בסרט החדש שלו, שהפעם הוא גם ביים. ובדרך כבר קראתי כבר כמה ביקורות על הסרט הזה. בכולן הוזכרה הסצנה הזאת של מולי בלום, גיבורת הסרט, עם אבא שלה. והסצינה הזאת היא באמת הסצינה הכי טובה בסרט. חבל שהיא היחידה, וחבל גם שלמרות שהיא נהדרת בפני עצמה, אין לה אימפקט דרמטי בכלל, כי אין בילד אפ לקראתה. הרי אבא שלה (קווין קוסטנר) מופיע בסרט לדקות בודדות. מתוך כשעתיים ו-20 של סרט, האבא מופיע בערך בעשר דקות. ועל זה אי אפשר לבנות מערכת יחסים דרמטית. כך שגם אם האבא בא לומר את האמת לבת שלו בפרצוף לקראת סוף הסיפור, זה לא באמת משנה, כי אני לא באמת יודע מי זה האבא הזה.

וזה רק הסימפטום…כי אהרון סורקין, בדרך כלל, הוא תסריטאי שיודע לברור את המוץ מהתבן. הוא כותב באופן מאוד מאוד מפורט על עולמות מסובכים מאוד. על פוליטיקה (הבית הלבן), או על עולם הספורט (מאניבול), או על עולם העסקים והמחשבים (הרשת החברתית), והוא מציג אנשים שמשתמשים בדיבור היומיומי שלהם בטרמינולוגיה עסקית, מה שמוכיח שהם מקצוענים ויודעים את העבודה שלהם על בוריה. אבל הוא לא שוכח את העובדה שאלו הם אנשים. מתחת לכל הדיבור המפונפן יש בני אדם עם רגשות. לא ב"המשחק הגדול". לא אצל מולי בלום.

כי כאן יש רק את אשת העסקים. הסרט עובר על כל חייה העסקיים של הגברת הזאת, זורק באויר אינספור מונחים מעולם הפוקר, אבל לעולם לא מראה לי את האשה שבמרכז הסיפור. אהרון סורקין הבמאי גם החליט לעטר את הדברת הסורקינית הידועה בדברת ויזואלית אינסופית שמערבלת את החושים כל כך עד שאין לי רגע להבין שום דבר. עריכה קופצנית, מוסיקה רועשת, שרטוטים ועזרים ויזואלים כאלו ואחרים – "המשחק הגדול" הוא וידאוקליפ באורך של שעתיים ועשרים. קקופוני, מבלבל, לא עוצר לרגע להרגיש את האנשים. לא באמת מעניינים אותי מונחים טכניים של משחק פוקר. מעניין אותי מה המשחק עושה לאנשים. אבל אין כאן אנשים. כולם כאן כלי משחק בסיפור הזה.

והסרט הזה אף פעם לא מתחיל באמת. יש, בעקרון, שני מוקדי התרחשות – המשפט שעומד להתחיל, והסיפור של איך הגענו עד לכאן. היה את זה גם ב"רשת החברתית", ודיויד פינצ'ר ביים את זה ביתר תשומת לב לדמויות (וג'סי איינזברג עשה שם את תפקיד חייו, מגלם את מארק צוקרברג כדמות בלתי נסבלת ומכמירת לב בעת ובעונה אחת). יש הרבה מאוד וויס-אובר ב"המשחק הגדול". כזה שכאילו בא להסביר לנו דברים, לתת לנו רקע לסצינה שאנחנו הולכים לראות. רק שהוויס-אובר לא מפסיק לכל אורך הסרט. כל הצפיה היא הכנה של רקע למשהו שאף פעם לא מגיע. המעברים ממוקד סיפור אחד לשני אמורים לשמש פאוזה דרמטית בין שיאים, אבל גם בחלק השני יש הסברים על גבי הסברים, ואין באמת מעשים שדרכם אני אכיר את הדמויות, אתרגש איתן, אעבור איתן מסע.

אז כן, העיצוב האמנותי מרשים מאוד. העושר של התמונה, הצבעוניות, הכל הוא כמו ממתק לעיניים. וג'סיקה צ'סטיין עושה כמיטב יכולתה לפצח את הדמות הזאת, ואידריס אלבה מרשים בשקט שלו, אבל לספר לי על מולי בלום במשך יותר משעתיים לא עובד כי אני צריך לחוות את מולי בלום עושה דברים, עוברת דברים בעצמה. ואין את זה כאן. סרט מאכזב, בסופו של דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “המשחק הגדול: הביקורת

  1. הפעם אני מסכימה לכל מילה ורעיון שכתבת. סרט שטוח מבחינה ריגשית ולפיכך אין מצב להתחבר לסופר וומן שמתוארת שם. מונחי פוקר מובנים לקהל מצומצם . שטף המלל של סורקין מאד מעיק הפעם. נכון…מאכזב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s