לעבור את הגבול: הביקורת

(שם הסרט במקור: Chez Nous)

לוקא בלוו הוא במאי של כמעט. סרטיו מוקרנים בפסטיבלים, גם בחשובים שביניהם, ומועמדים לפרסים, כולל לפרסי אקדמיה וסזאר למינהו, אבל בלוו, שרוצה מאוד לשבת על יד השולחן של הגדולים, לא באמת מצליח להיות גדול. "לעבור את הגבול" הוא דוגמא מצוינת לכך. כי בלוו יוצא מתוך גישה ראויה לשבח: מבט ביקורתי על צרפת של היום, צרפת שנסחפת אחרי גל שנאה לזרים. בלוו מבקש לצייר תמונת מצב פוליטית עגומה. אבל כמעט כל בחירה שהוא עושה ביצירת הסרט הזה היא שגויה.

ראשית, בניית הקונפליקט: מדובר בבחורה ללא עניין בפוליטיקה. כן, היא שומעת חדשות בדרך לעבודה. כמו כולנו. היא לא חלמה בכלל להיכנס אל תוך הקלחת הזו. אבל הנה, ההצעה מגיעה. היא תתמודד על ראשות העירייה מטעם המפלגה. איזו מפלגה? זאת שהמנהיגה שלה היא תואמת מרין לה-פן כזו (יש אזכור אגבי מאוד של קונפליקט של המנהיגה עם אבא שלה. פיתוח דמויות משנה הוא לא הצד החזק של הסרט הזה. הלאה). הגיבורה שלנו מתלבטת ולבסוף מסכימה. אבל היא גם מפתחת רומן במקביל. ומסתבר שהגבר החדש שלה הוא… גם מאותה דעה פוליטית. אז איפה הקונפליקט כאן? אני צריך להבין שבגלל שמארין לה פן הפיקטיבית של הסרט הזה היא לא גזענית, מה פתאום, היא רק קוראת לצרפת חופשית ממהגרים, ואילו האהוב החדש הוא מיליטנט שפועל בדרכים אלימות כדי להבריח ולפגוע בזרים – בגלל זה הם שונים. הם לא. שניהם נוהגים באלימות. צד אחד נוהג באלימות פיסית, ואחר באלימות פוליטית. שניהם פוגעים באותו צד. ההכרה של הגיבורה הראשית בכך היא הגילוי הגדול של הסרט, אבל זה גילוי טיפשי ואפילו מקומם, כי זה מכשיר סוג אחד של אלימות על פני השני. מה גם שהשמאל, זה שדוגל בגישה יותר סובלנית, הוא כמעט ולא קיים בסרט הזה. יש רק דמות מאוד מאוד משנית, שמופיעה לסצינה וחצי בערך, שהיא אחת מחברותיה של הגיבורה, והיא בעיקר אשה עם פיוז קצר שמתעצבנת על הגזענים האלו (גם כאן אין ממש פיתוח דמות. גם הסובלנים בסרט הזה לא סובלנים). אז הקונפליקט המרכזי שסביבו סובב הסרט הזה שגוי מיסודו.

וגם אם אני מנסה ללכת עם הסרט הזה, עם הנחת היסוד הזו, גם כאן הסרט עשוי בצורה כמעט אימפוטנטית. "לעבור את הגבול" הוא סרט מאוד נינוח, שוה נפש. איפה האמוציות, סערת הנפשות, האכפתיות? ברגע מסוים בסרט מוזכר שגיבורת הסרט היא בסך הכל מריונטה של אותה לה-פן. מצטלמת, עומדת יפה, אבל לא אומרת מילה, לא נוקטת עמדה משלה. אם היא הדמות הראשית של הסרט, והיא נכנסת לפוליטיקה, אז היא צריכה להוביל את הסיפור. לא להיגרר. ללמוד תוך כדי המסע, לעבור שינוי, לקחת את המושכות לידיים בהדרגה. אין מזה דבר. כולם מדברים בנעימות, בקוקטיילים מנומסים, והבמאי משתף עם זה פעולה: הצילום, ברובו, סטטי. המוסיקה, אם היא קיימת בכלל, שקטה. העריכה לאה. במקום שיהיה לי אכפת מגורל התושבים, אני צופה בחוסר עניין בגיבורה נסחבת אחרי אירועים חסרי אנרגיה. הרי פוליטיקה, לפחות בבסיס, צריכה לבוא מתוך אידאל, מתוך משהו שבוער בפנים. לגיבורה שלנו לא בוער שום דבר. גם סיפור האהבה וגם הסיפור הפוליטי חסרים כאן את התשוקה.

אז מה שנשאר הוא מבט על שני שחקנים מצוינים שעושים כמיטב יכולתם: אמילי דקאן, שהתגלתה כצעירה אנרגטית ב"רוזטה" המצוין של האחים דארדן, ומאז היא התבגרה והפכה למיושבת יותר בדעתה, בורגנית אפילו, אבל עדיין עם תבונה רגשית. יפה לראות את דקאן מתנהלת בנטורליסטיות, אם כי הסרט היה מרויח מהעקשנות חסרת הפחד שהניעה אותה ב"רוזטה". והשחקן השני הוא אנדרה דוסוליה הותיק והנפלא, שמבלי לעשות הרבה מצליח להטיל אימה. הוא מגלם פוליטיקאי שעושה עסקאות גורליות במתק שפתיים. יש לו יציבה והחזקת גוף שמייתרים מילים.

אבל לוקא בלוו מוביל כאן סיפור שגוי ללא תשוקה, ללא אכפתיות, ללא אנרגיה סוחפת. זה סרט עייף שאמור להביע דאגה לעתיד של צרפת. אבל הוא בעיקר עייף מלעשות דבר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s