קרא לי בשמך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Call me by Your Name)

הסצינה האחרונה של הסרט נפלאה בעיניי. מרגשת, עשויה בטעם, אינטלגנטית, מדויקת, סבלנית, נהדרת.

חבל שהשעתיים שקדמו לסצינה הזאת הביאו לי את הסעיף.

כי כל מה שיש באותה סצינה (אם יש לכם מספיק סבלנות להגיע אליה) נעדר משאר הסרט.התחלת הסרט אומרת היכן מתרחש הסיפור: אי שם באיטליה. איפה בדיוק? מה זה משנה. למה אתה שואל שאלות קשות. הלאה.

יש כמה קלוז אפים על מגן הדוד שעל צוואר הגיבורים. הם יהודים, אבל זה לא מהווה שום אלמנט בסיפור. אז למה בכלל להזכיר את יהדותם? מה זה משנה. למה אתה שואל שאלות קשות. הלאה.

בסצינה הראשונה מגיע גבר אמריקאי אל מקום ההתרחשות: הוילה של משפחת הגיבור. מה הוא בדיוק הולך לעשות שם במהלך הקיץ? לא ממש ברור. הבנתי שהוא הולך לעזור לאביו של הגיבור במשהו אקדמי, אבל לא ממש ברור במה. אז מה עבודתו של אותו אחד? מה זה משנה. למה אתה שואל שאלות קשות. הלאה.

במהלך הסרט, משפחתו של הגיבור (כמו גם האורח עצמו) מדברים בבליל של שפות, נוזלים מאיטלקית לאנגלית לצרפתית וחזרה ללא הסבר. מיהם בדיוק האנשים האלו שאני מבלה איתם שעתיים מהחיים שלי? מה זה משנה. למה אתה שואל שאלות קשות. הלאה.

אבל זה בדיוק העניין. לסרט הזה חסרה ספיציפיקציה. הוא כללי מאוד. ואני לא ממש מבין מי ומה אני רואה. מה גם שהסרט מתמקד יותר ברגעים שבין לבין, ולא בעבודה. האורח האמריקאי בא לעבוד, אבל אנחנו רואים אותו בעיקר משתזף, ונח, וקורא ספרים, ושוחה, ובעיקר נופש. ואז, פתאום, יש שיחה על מקור המילה "משמש" (גם בעברית, אגב), שיחה מביכה לטעמי כי היא חסרת קונטקסט, ויותר באה להראות: תראו כמה אנחנו חכמים; אבל בעצם, אני לא מבין מי שתל אותה כאן, ולמה.

וזאת הסיבה שאני לא יכול להתחבר לגיבורי הסרט הזה: אין להם ספיציפיקציה. אני לא מבין מה הם ומיהם ומה הם עושים. מה העבודה שלהם, האם הם אמריקאים, או איטלקים, או צרפתים, יהודים בשכונה נוצרית (יש הרבה סאונדים של פעמוני כנסיה) או סתם אנשים אקראים במקום לא מוגדר. והאבא הזה, למשל, ששותק כל הסרט, נדמה לי כדמות מיותרת ולא ברורה, ואז, לקראת הסוף, בסצינה יפה כשלעצמה, מרביץ נאום שבא כאילו להסביר את הסרט כולו. אז איפה היית בשעתיים שלפני כן?

ואל כל הצרות האלו צריך להוסיף בימוי מכעיס ומתסכל. לוקה גואדנינו מתגלה בסרט הזה כבמאי חסר סבלנות ורגישות. הסצינות, כולן (חוץ מאותה סצינה אחרונה) נחתכות בעצבנות. זה כל כך קונסיסטנטי שזו לא יכולה להיות טעות. זאת אסטרטגיית בימוי מעצבנת. יש, למשל, סצינה של ריקודים. בני הנוער נהנים, מפזזים לצלילי מוסיקה. מסיבה. ואז, ללא אזהרה, קאט. במקום לתת לי להיסחף עם השמחה של הדמות, הבמאי עובר למשהו אחר. פתאום. או, למשל אחר, סצינת חיזור באגם, הוא מתקרב אליו, כמעט נשיקה, ו…קאט. מעבר לסצינה הבאה. האמריקאי קורא ספר על שפת בריכה. באיזשהו שלב הוא מתגלגל ונופל למים. את הקטע הזה רואים גם בטריילר. רוצים לדעת מה קורה בהמשך אותה סצינה? שום דבר. אין המשך לאותה סצינה. הקאט של הטריילר הוא גם הקאט בסרט. וככה כל הסרט. אין הקשבה להלמות הלב של גיבורי הסיפור. הכל נחתך מהר, בקאט גס. ממשיך למנוע ממני את החיבור הרגשי לדמויות.

המוסיקה בסרט מתבססת בעיקר על נגיעות קשות בקלידים של פסנתר. אין רכות. וכשהבמאי כבר רוצה לקחת רגע ולעצור את שטף האירועים, הוא מנגן שיר אחד נוגה ברקע כדי שנתחבר אל מצב הרוח של הדמות (שיר שהזכיר לי קצת את השיר של בריאן אינו שנני מורטי מנגן ב"חדרו של הבן" כדי ללוות את האבל הגדול). זה שיר יפה, שלוקח אותי למסע רגשי, ואני כבר מתחיל להתחבר לוייב ו…קאט. הלאה. אין לסרט הזה סבלנות.

הצילום מאוד לא בטוח בעצמו, רועד, מאבד פוקוס תדירות, לא ממש יודע מה ואיך לצלם את היופי הויזואלי הזה. וחיבוטי האהבה של הצעיר הזה מתפוגגים בתוך עשייה קולנועית מאוד לא עדינה. וכשכבר צריך לצלם סצינת אהבה, המצלמה פונה מהמיטה במבוכה אל הצד השני של החדר. אבל בצד השני של הסרט, כשהבמאי כבר מחליט ליצור סצינה אירוטית מאוד עם פרי, הוא מחליט דווקא להישאר עם הרגע המאוד ארוך הזה. אז כן, הסצינה הזאת יפה והרעיון ראוי להערכה, אבל ההבלטה של הסצינה הזו על פני האחרות (מבחינת אורך הנשימה שלה) מבליטה גם אלמנט סימבולי על פני אלמנט אנושי רגשי אמיתי.

בקיצור, כל מה שיש בסרט הזה מונע ממני להתחבר לסיפור האהבה הזה. ואז מגיעה הסצינה האחרונה. ויש סבלנות. מדובר בשוט אחד ארוך, סטטי, במקום העצבנות וחוסר הסבלנות של שאר הסרט. מדובר על סידור האלמנטים בפריים בצורה מדויקת כל כך, מתוכננת כל כך, שברור שהיה כאן מישהו שחשב על העמדת הסצינה ברגישות. יש כאן הקשבה למצב הרגשי הכל כך שביר של הדמות שבמרכז הסצינה. יש עבודה נכונה וסבלנית עם מוסיקה. יש כמה רמות של תמונה: החום שבבית, לעומת השלג שבחוץ. האהבה של ההורים לעומת הלב השבור שבפנים. והצגת משחק נדירה של טימותי שאלמה (שאולי רק בגלל השוט הזה קיבל מועמדות לאוסקר), שעושה משהו מאוד קשה לביצוע ברגע הזה – להחזיק בעצמו סצינה ללא כל קונטרה.

שוט אחרון אדיר ונפלא. חבל ששאר הסרט מעצבן ומתסכל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קרא לי בשמך: הביקורת

  1. בדיוק להיפך. הסרט מספר את הסיפור דרך העיניים של הנער, וכמו כל נער בגיל ההתבגרות הוא מתעניין רק בעצמו ובחוויות שלו, ובגלל זה אנחנו לא יודעים שום דבר על כלום מעבר למה שמעסיק אותו באותו רגע. ובגלל זה הכל מבולבל ולא ברור, כי גם הוא בתקופה של בלבול וחיפוש. דווקא הבחירה להכניס אותנו לעולם הלא מאד תקשורתי הזה היא אמיצה וגם בסופו של דבר מתגמלת עבור הצופה שיצליח להכנס לקצב האיטי והעלילה הכאוטית של הסרט היפה הזה.
    רוב הסרטים בוחרים להאכיל אותנו בכפית כדי שנבין כל מה שקורה על המסך, והסרט הזה (בעיקר ברמת התסריט, אבל גם הבימוי והעריכה) מעדיף לזרוק אותנו לקצה העמוק של הבריכה ולתת לנו להבין לבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s