אויבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hostiles)

כל עוד הסרט הזה מתעסק בקולנוע, בצילום, בשילוב מוסיקה ותמונה, בהדרכת שחקנים, במבט על שחקנים שמסורים לתפקיד שלהם – כל עוד "אויבים" עושה את כל זה, הוא יצירת אמנות מפעימה. ברגע שהוא פותח את הפה, ברגע שהוא מדבר ומדברר את עצמו – הוא דידקטי, לרגעים ממש מביך, ולא ממש נעים. שני אלו חיים זה לצד זה ב"אויבים".

אז מה הדרך לטפל בקונפליקט מתמשך? מלחמה תמידית? להראות להם שאתה הכי חזק, להכניע אותם בכח הזרוע, או ללכת לקראתם ביוזמת שלום? ואולי זה הכל בגלל הכיבוש? אולי בגלל שלקחנו את אדמתם, מחאתם מוצדקת? ואולי מחאתם מוצדקת, אבל הטרור לא? ואולי כן? ואולי מי שמרחם על אכזרים גורלו יתאכזר לרחמנים? ואולי לא כל ה"הם" אכזרים? ואולי כן? ואולי מי שישב בכלא, שילם על מעשיו, יוכל להשתקם? ואולי לא?

כל אלו, ויותר, הן שאלות הנדונות בסרט הזה. כן, הוא מתרחש במאה ה-19 בארה"ב, והוא מספר על יריבות בין אמריקאים לבנים לאינדיאנים, אבל הפיסקה הזאת למעלה נשמעת מוכרת לכל ישראלי שחי פה, והדיון ביחסי לבנים-אינדיאנים באמריקה יכול בקלות להיות דיון ביחסי ישראלים-פלסטינים. אבל זה מה שזה. דיון. "אויבים" לא באמת להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לחיות בקטן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Downsizing)

כששמעתי על הפרויקט הזה לראשונה, אי שם בתחילת השנה שעברה, גבה הורמה. מה לאלכסנדר פיין, אביר משוררי הנפש של הגבר האמריקאי העכשווי, ולשעשוע פנטסטי של הקטנת אנשים? הרי זה נדמה כמו אדם שנמצא מחוץ לאיזור הנוחות שלו, והתוצאה יכולה להיות גאונית, כי הנה הוא מתעסק בחומר לא מוכר, וזה מלהיב, או אסון, כי מה לו ולזה. בסופו של דבר, התוצאה היא איפשהו באמצע. "לחיות בקטן" הוא אולי באמת שעשוע חביב, אבל לא ברור, ודי תמוה.

לא באמת הבנתי מה הדבר שהדליק את אלכסנדר פיין בפרויקט הזה. או.קיי, אז יש אנשים קטנים. מאוד קטנים. עכשיו, מה עושים עם זה? הגימיק הזה הרי יכול להחזיק כמה דקות מסך, ומה הלאה? למה בכלל לספר על אנשים קטנים? מה הדרייב של כל הפרויקט הזה? "לחיות בקטן" נופל בדיוק על זה. מצד אחד, ה להמשיך לקרוא

הריבוע: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Square)

"הריבוע" הוא סרט שמגיע עם ייחוס אליטיסטי: זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, אולי הפרס השני בחשיבותו בעולם הקולנוע (אחרי האוסקר), ביקורות מצוינות, מועמדות לאוסקר, ובמאי מוערך. אמור להיות סרט מצוין. העניין הוא שגם סרטו הקודם של אותו במאי בא עם הערכה גדולה מאוד, אבל אני די התאכזבתי מ"כח עליון". אז באתי ל"ריבוע" בציפיה, אבל גם בחשש. אז ככה: החדשות הטובות הן ש"הריבוע" הרבה יותר טוב לטעמי מ"כח עליון". החדשות הפחות טובות הן שהוא גם לא כזה גאוני.

להבנתי, "הריבוע" בא לדבר על השילוב של הגבוה והנמוך בחיינו. על האליטיזם ועל הפשוט. על הנשגב ועל הארצי. אני רק לא ממש בטוח מה הסרט רוצה לומר בדיוק. כי אפילו כשמגיעה סצינה של מסיבת עיתונאים לקראת סוף הסרט, סצינה שאמורה להסביר את הסרט הזה במילים, גם אז הסצינה הזו מסתבכת בתוך עצמה. מסיבת העיתונאים הזו באה להתנצל על סרטון ויראלי נועז. ואז, באמצע מסיבת העיתונאים הזו, פתאום מתחילים להרהר אולי לא צריך להתנצל בעצם. אולי חופש הביטוי דווקא מאפשר לנו לומר דברים קיצוניים, שיכולים להעליב אנשים לפעמים. אולי זה מותר. אולי אמנות צריכה דווקא לאתגר, ולא להתנצל. אז להתנצל, או לא?

נראה לי שזאת הבעיה שלי עם כל הסרט. "הריבוע" הוא סרט שהולך עד הקצה. אבל בעצם, לא כל כך. הסצינה הכי בולטת ב להמשיך לקרוא

אלסקה: הביקורת

על סרטים טובים יותר או פחות אני משתדל לכתוב באורך הגיוני ולנסות להסביר מה אהבתי או לא אהבתי בהם. יש גם סרטים ששום דבר לא טוב בהם. כלום. ועליהם אני משתדל לכתוב בקיצור נמרץ. אז הנה כמאתיים מילה על סרט שכזה:

לא ברור. ממש לא ברור איך פרויקט כזה מגיע למקום שבו מקרינים סרטי קולנוע. זה לא ממש סרט, וזה בטח לא קולנוע.

כמעט כל הסרט מתרחש ב להמשיך לקרוא

מוצא אל הים: הביקורת

באתי אל הסרט הזה מאוד סקפטי. שמעתי עליו דברים לא ממש טובים, והעובדה שהוא מופץ בהפצה מצומצמת רמזה לי שגם המפיצים לא ממש יודעים מה לעשות איתו. אבל בכל זאת עניין אותי לראות את הסרט הזה. ובסופו של דבר, זו דווקא הפתעה לא רעה.

כלומר, העובדה שהסרט הזה זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה האחרון מורגשת היטב. מצד אחד, זה סרט בוסרי מאוד, מבולבל, מאוד לא מהודק ומאוד מפוזר (ואני ספרתי לסרט הזה שלושה סופים, שמדגימים לי את הבלבול של במאי ביכורים). מצד שני, "מוצא אל הים" הוא סרט מאוד מפוקס על מה שהוא רוצה להגיד, והוא די מרשים בקולנועיות שלו (רוב הזמן).

כי קשה לחיות כאן, במדינת ישראל. אולי אפילו בלתי אפשרי. "מוצא אל הים", להבנתי, הוא סרט שמבטא יאוש טוטאלי מהחיים כאן. מהסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים. עם העובדה שאנחנו הופכים למפלצות אדם שמחרבות בתים של אנשים בעזה, רחובות שלמים של הרס שם, וגם כאן, בישראל, לא קל לחיות, תחת אזעקות צבע אדום חוזרות ונשנות. וגם המצב הכלכלי לא משהו. אבטלה. אנשים מיואשים. אז אולי כדאי לצאת מכאן. לברוח מכאן. לא להגיע לשירות המילואים שלנו, ופשוט לעזוב.

גיבור הסרט לא מגיע לשירות המילואים שלו. זאת נקודת הפתיחה של הסרט. ומכאן, התסריט ה להמשיך לקרוא

צורת המים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Shape of Water)

הסרט שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ונציה (וגבר על "פוקסטרוט"). הסרט המוביל במספר המועמדויות לאוסקר, והפייבוריט לזכיה. הסרט של גיירמו דל טורו, במאי מקסיקני שביים בעבר את "המבוך של פאן" הנהדר (שבעצמו זכה בכמה אוסקרים) ואת "הילדים של אף אחד"/ "עמוד השדרה של השטן" (הראשון הוא התרגום הישראלי, השני הוא השם המקורי) המרשים. במאי עם רקורד מוכח וסרט עם רזומה מרשים. והפעם ההייפ מוצדק. כמעט.

כי "צורת המים" הוא סרט מאוד מרשים, נוטף אהבה, נצמד לעולמו של דל טורו, עולם המפלצות, אבל גם מפתח אותו בכיוונים חדשים, ובכל זאת, משהו בו מונע מהסרט להתעלות באמת. "צורת המים" ריגש אותי, ריתק אותי, אפילו סחף אותי לרגעים, אבל בכל זאת חסר לו משהו קטן כדי להפוך לסרט ממש מצוין.כזה הוא גיירמו דל טורו. הוא עושה סרטי פנטסיה, אבל הוא מכוון אותם גבוה יותר. הרי המחשבה הרגילה היא שסרטים כאלו הם סרטים לכל המשפחה. סרטי הרפתקאות שבהם הגיבור נלחם בכוחות הרוע וכובש את האשה במקביל. סרטים שאבא ובן יכולים להנות מהם ביחד. לא כך הסרטים של דל טורו. הבמאי ממקסיקו מספר סיפורי פנטסיה למבוגרים. הוא מבקש ל להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2018: המועמדויות

היום בצהרים, במסיבת עיתונאים מנומנמת, הוכרזו המועמדים לפרס האקדמיה האיטלקית לקולנוע. בתפריט: סרט אחד שמוביל במספר המועמדויות באופן ברור, סרט אחר שהיה נציג איטליה לאוסקר, סרט אנימציה אחד, סרט בינוני אחד של במאי ותיק, וגם סרט חדש של הבמאי של "זרים מושלמים". הלהיט הענק ההוא זכה לפני שנתיים בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה האיטלקית. החדש לא ישחזר את ההישג ההוא, אבל גם לו יש לא מעט מועמדויות. בפוסט כאן אני אנסה לסקור את השמות הבולטים בקולנוע האיטלקי השנה, אלו שמובילים את רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע של איטליה 2018, פרס הדוד די דונטלו:

הנער מצ'אמברה (A Ciambra) – ג'ונאס קארפיניאנו

הסרט שאיטליה שלחה לאוסקר השנה היה להמשיך לקרוא