חוטים נסתרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Phantom Thread)

קשה לי לנסח התרשמות חד משמעית אחרי צפייה בסרט. כיאה לסרט של פול תומס אנדרסון, זה אכן סרט מרשים מאוד, ומצד שני, זה סרט שלא באמת עובד. מדובר, הרי, בדרמת תלבושות בריטית קלאסית (הפעם ביותר ממובן אחד), ובאותה נשימה, מדובר כמעט בפרודיה לא מכוונת ואפילו די מביכה ברגעים מסוימים על כל הז'אנר הזה.

הרי פול תומס אנדרסון, בכל סרטיו, הוא גאון מטורף. סרטיו הם אודיסיאה פסיכית של אנרגיה סוחפת. טירוף ששולט בדמויות, רצון להצליח בקריירה שהופך לאובססיה ששורפת את כל סביבתו של הגיבור. כך הבחור שרוצה להצליח בתעשיית הפורנו ב"לילות בוגי", או דניאל דיי לואיס עצמו גומר את זה בדם ב"זה ייגמר בדם", או כל הדמויות ב"מגנוליה", שהוא סרט שרץ שלוש שעות ארוכות באמוק הסטרי של סוף העולם, או אפילו אדם סנדלר בקומדיה הרומנטית האקסנטרית "מוכה אהבה". שלא לדבר על חואקין פיניקס הנסחף בטירוף של "המאסטר", ואפילו בסרט החלש ביותר של אנדרסון, "מידות רעות", גם שם פיניקס לא ממש נורמלי (וצריך להזכיר גם את הסרט שהגיע לפני "לילות בוגי", שהוא סרט על שגעון ההימורים). והנה מגיע "חוטים נסתרים". וכולו דיון במהות השגעון. סוג של סרט אישי, שבו פול תומס אנדרסון תוהה על הטבע האמנות של עצמו, ואולי על טבעו שלו. סרט ששואל האם לגאון מכל סוג שהוא (כאן – אמן תפירה ייחודי) מותר להיות חרא של בן אדם. האם זה נסלח כי הוא כל כך מוצלח באמנותו. האם יש אהבה באדם שכזה. איפה עובר הגבול בין גאונות לבין חוסר באנושיות. והתשובה שהסרט הזה נותן: אין גבול. גם אהבה היא סוג של טירוף פסיכי.

דיון מרתק של במאי אוטר שמציף את המסך בטירוף הכל כך מוכר שלו. הבעיה של "חוטים נסתרים" היא שהסרט הזה גם מרוסן כל כך עד שלרגעים זה ממש מגוחך. הרי דרמות תלבושות, מעצם קיומן, עובדות בדיוק על המתח הזה בין האיפוק לבין הרגשות הסוערים שמתחת לפני השטח. סיפורים אין ספור על אהבות אסורות מוסתרים היטב על ידי שמלות ענק צנועות, ונימוס אנגלי מאוד. הצורך לצעוק, לאהוב עד השמיים, ולבכות ולצעוק את הצער עד כלות הנשמה – כל אלו מודחקים במנהגים מנומסים מאוד של קוד התנהגות ויקטוריאני. וכשהדמות כבר לא יכולה יותר, ומתפרצת בכל זאת – כל הרגש שהודחק כל כך הרבה זמן יוצא בבת אחת, וזהו הכוח של הדרמות האלו. והנה מגיע "חוטים נסתרים", והוא כולו מנומס. מאוד. מדי. אנדרסון מציף את סרטו במוסיקה תזמורתית מבוססת קלידים, כזו שלא נותנת לי מקום לספק שמדובר בדרמה אנגלית מהסוג הישן, כזו שמסבירה את הסרט הרבה יותר מדי, כזו שלא נותנת לי מקום להקשיב לדמויות, להלמות הלב שלהן. למעשה, ברגעים המעטים שבהן הדמויות יוצאות מעורן, ואומרות את המילה האסורה Fuck, אלו הרגעים שפתאום הסרט מתעורר לחיים. זוהי העדות היחידה לזליגת הרגש מבין החרכים. הרגעים שהסרט מגלה שלדמויות האלו בכל זאת יש דופק. רגש. בסרט ארוך למדי הרגעים האלו מעטים מדי, וגם כשזה קורה זה מעט מדי.

מה גם שהצילום בסרט הזה לא אחיד. לרגעים תזזיתי, כמו שלמדתי לצפות מהבמאי של "מגנוליה", ולרגעים סטטי ומאובן להחריד. כך, למשל, סצינת עימות חשובה בין הדמויות הראשיות מתרחשת סביב שולחן, כאשר אנדרסון פשוט חותך בעריכה בינה לבינו, מבלי ממש להוסיף בצילום תנועה, פרשנות לרגע הזה. ומצד שני, כיאה לדרמת תלבושות שכזו, העיצוב האמנותי מרחיב את הלב.

אז מי שמצילה את הסרט הזה, מבחינתי, היא דווקא השחקנית האלמונית ויקי קריפס.

גופה הצנום כמעט נידף ברוח, אבל בעקשנות מרשימה היא חופרת את מקומה אל תוך חייו של הגאון המטורף. בכל רגע נדמה שהנה, היא תינגף בפני גסותו של האמן הדגול הזה, אבל היא מתכופפת ואז חוזרת לעמוד, מכה עוד שורש בחייו. ולקראת סוף הסרט היא תגלה טירוף משלה, טירוף מיוחד של אהבה, אבל הכל בעבודת גוף נעימה ושקטה. אז כן, דניאל דיי לואיס טוב כצפוי, אבל זוהי ויקי קריפס הלא מוכרת שמאוד הרשימה אותי כאן.

אז זהו סרט על הרשיון שיש לגאון להיות מטורף, על האהבה והרגש האנושי שיש או אין באדם שכזה, באמן שכזה, ועל הטירוף שבאהבה. והסרט הזה נע בין רגעים נהדרים ומרשימים, לרגעים שממש היה לי לא נעים לצפות בסרט הזה. סרט יפה, אבל לא אחיד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “חוטים נסתרים: הביקורת

  1. היי איתן
    צפיתי בסרט, מזדהה עם מה שכתבת, אני מניח שמי שעולם התלבושות מדבר אליו יותר – ייתחבר אולי יותר לסרט. אני חושב שדווקא אחותו של דיי לואיס בסרט משחקת מצויין.
    היו רגעים שהקול של דיי לואיס דומה לקול של..שוורצנגר, ברצינות, שמת לב ?
    בכל מקרה, סרט מאתגר, אבל לא משך אותי אליו כמו "שלושה שלטים…" המופתי.

  2. הלכתי לסרט בעיקר בשל דניאל דה לואיס . אז נכון, כרגיל הוא נפלא ומסוגל להיות זיקית של מצבים – שרמנטי ופתיין, עצור , מרוחק, דוחה, ילדותי ורומנטי. הצרה היא שזו דמות שלא יכולתי לחוש איזושהי התחברות אליה.
    גם משחקה הטוב של העלמה לא גרם לי להתחבר לדמותה. קצב הסרט כל כך מזדחל ומעייף עד שהוא מגיע להתפתחויות הביזריות שלו, הפכתי לחסרת סבלנות בעליל. העלילה מתישה ולא מהנה בגלל הקור, הריחוק והגינונים הבריטים המעצבנים. אפשר להיות אובססיבי עם יותר תשוקה וייצריות. גם ההתפתחות בעלילה לא שכנעה אותי. דמותו של דיי לואיס היא נרקיסיסטית / אוטיסטית וקשה היה לי לדמיין את השינוי שעבר. יש כאן מצבים כ"כ פרוורטים שאפילו הצילומים היפים לא הושיעו את נשמתי. אכזבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s