ג'יין: הביקורת

(שם הסרט במקור: Jane)

יש קבוצה של סרטים וסדרות טלויזיה שאני קורא להן בשם כללי: סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. אני לא משתגע על הז'אנר הזה. סרטים שבהם המצלמה עוקבת אחרי הנעשה בטבע, אחרי חיות מסוגים שונים, דגים, לוויתנים, ציפורים, או אריות, נמרים, ופומות בטבע הפתוח והפראי. ממלכת החיות לא כל כך מעניינת אותי. אנשים כן מעניינים אותי. והנה הלכתי לראות את "ג'יין", סרט על אשה שאוהבת חיות. הסרט הזה אמנם הופק ע"י נשיונל ג'יאוגרפיק, אבל חשבתי שבגלל שלסרט קוראים "ג'יין", הוא יהיה על ג'יין, והטבע לא יהיה העיקר כאן, אלא התשוקה הלא מוסברת (שקיוויתי שתוסבר) של אשה צעירה ויפה ללכת לחיות לבד באפריקה, רק עם שימפנזים. "ג'יין" היה גם סרט מאוד מדובר בחודשים האחרונים, ומבקרים בחו"ל אף צפו שיזכה באוסקר (בסופו של דבר הוא אפילו לא מועמד, מה שגרר פוסטים של מבקרי קולנוע שמנסים להבין איך זה קרה). והנה מועדון הצפיה החודשי של דוקאביב מביא את הסרט המדובר הזה לכמה הקרנות בסינמטקים במהלך חודש פברואר. הכל מוכן לחוויה מרגשת.לא התרגשתי.

יש כאן אכן את סיפורה של ג'יין. והיא אפילו מתראיינת ומספרת על הכל ברטרוספקטיבה. אבל "ג'יין" מפספס כל ביט דרמטי שהסיפור מעניק לו. מהר מאוד בחורה בת 26 יוצאת לאפריקה לחיות עם השימפנזים. הרקע, ילדותה, וכל מה שהיא עשתה עד לאותה נקודת פתיחה – הכל נמצא שם, אבל ברפרוף מהיר, כזה שלא באמת נותן לי להבין מי זאת הג'יין גודול הזאת. מהי התקופה, ועד כמה זה היה יוצא דופן לבחורה לעשות משהו נועז לבד. והיא מגיעה לאפריקה, ומנסה במשך זמן לא קצר להתקרב אל השימפנזים, אבל הם מפחדים ממנה. והסרט מפספס גם את זה.

להיות לבד לבד זה סוג של שקט. אבל המוסיקה משתלטת על הסרט הזה באגרסיביות. פיליפ גלאס מעטר את "ג'יין" במוסיקה דומה למה שהוא עשה ב"השעות", אבל למרות שכמו שם, גם כאן המוסיקה יפהפיה, הדומיננטיות שלה מבטלת את השקט שבו אדם מבלה עם עצמו. את ההקשבה לעצמך. איך אפשר להקשיב לעצמך עם מוסיקה כל כך חזקה? איך אפשר לנסות להיכנס אל תוך נשמתה של ג'יין כשהעריכה מהירה, חסרת סבלנות? כשהעריכה מכניסה לתמונה גם את הטבע הלא רלוונטי – חוץ משימפנזים יש שם גם ציפורים, נחשים, זוחלים כאלו ואחרים? איך אפשר להתרכז כשג'יין כותבת, אבל ברט מורגן הבמאי בונה סיקוונסים של כתיבה אגרסיבית, מהירה, על המסך (של מילים, כמו טבלאות וציורים אחרים). במקום לצלול אל נשמתה של ג'יין, הסרט מספר לי על החוויה שלה, ולא נותן לי לחוות אותה בעצמי.

וכך הסרט ממשיך את הסיפור של ג'יין, מספר לי אותו, ומפספס כל נקודה דרמטית שהיתה יכולה להיות אפקטיבית: הנה מגיע מישהו שילווה אותה במסע. יש כאן אהבה. זה מה שאני מבין, כי הם התחתנו אחר כך. אבל אני לא מרגיש את סיפור האהבה הזה. הוא לא קיים על המסך. יש התפתחות ועוד אחת בסיפור של חקר התנהגות השימפנזים, כמו גם בסיפור האישי שלה עם בן זוגה. וג'יין שמחה. אבל להגיד "שמחתי" זה לא באמת להעביר את השמחה הלאה. אמא שלה באה לתמוך בה רגשית. היא מופיעה על המסך לפחות מדקה. זה לא מספיק. וכך הסרט ממשיך לאורך 90 דקות לספר לי על ג'יין, אבל לא באמת לערב אותי רגשית בחייה.

מי שאוהב את סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק למינהו יתענג על הסרט הזה. יש בו צילומים אינספור של טבע פראי. אותי, כאמור, זה פחות מעניין. לסרט קוראים ג'יין, אבל אני לא חוויתי את ג'יין, אלא נסיון לספר לי על ג'יין, קולנוע אגרסיבי עם מוסיקה נוכחת מאוד שלוחצת על האוזן, טריקים ויזואלים שונים שלוחצים על העין, ועריכה מהירה מדי שמרפרפת על האספקט האנושי, ומעדיפה את החיות על האנשים, והכל ביחד גורם לי רתיעה מהסרט הזה. במקום לאהוב את החיות האלו דרך האשה הזאת, אני לא מכיר את האשה הזאת מספיק טוב, והחיות הרי מלכתחילה לא היו הסיבה שלי למסע הזה, לסרט הזה. התאכזבתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s