אני, טוניה: הביקורת

(שם הסרט במקור: I, Tonya)

טוניה הארדינג יורקת דם. כתם דם אדום על הרצפה הלבנה. זה הדבר האחרון שרואים בסרט הזה. וזה גם הסרט כולו. סרט מהקישקעס.

אני מספיק מבוגר לזכור את הסיפור הזה על טוניה הארדינג. לזכור במטושטש. אני לא ממש מתלהב מהספורט הזה, החלקה על הקרח, אבל אני זוכר, ככה במעומעם, את כותרות העיתונים. זה חרג ממדורי הספורט, הסיפור הזה. מישהי שסידרה שישברו את הרגלים (בצורה הכי מילולית שיש) למתחרה שלה. אני זוכר שדיברו על זה תקופה מסוימת. אבל אני לא ממש ירדתי לפרטים. איפשהו באמצע הסרט הזה הדמויות אומרות: ועכשיו, לתקרית. הרי בשביל זה התכנסנו, לא?! אבל קרייג גילספי הבמאי מתגלה כאדם חכם מספיק. הוא לוקח את הזמן לספר לי על הרקע, על הדמויות, ורק כשהכל יושב במקום, רק אז מגיעים ל"תקרית".

כי קרייג גילספי הבין משהו על הסיפור הזה: מדובר בסיפור שיש בו הרבה אמוציות.

אהבה אמיתית לאמנות הריקוד על הקרח. אהבה של אם לבת שהתבטאה באלימות קשה (פסיכולוגית ופיסית כאחד). אהבה בין גבר לאשה שהתבטאה במכות. מערכת יחסים שיש בה עליות וירידות גדולות מאוד, פרידות סוערות והתפייסויות סוערות גם כן, ובאמצע הרבה אהבה, סוערת גם היא. גילספי מכניס הרבה אנרגיה לסרט הזה, ויודע לבטא את הרגשות הכל כך בוערים באנשים האלו. באנגלית יש ביטוי:

Wear your heart on your sleeve – ביטוי לאנשים שמחצינים את רגשותיהם. וגילספי יוצר כאן סרט מוחצן, כמו הדמויות, רגשות גלויים, על פני השטח, והופך את הסרט הזה למסע פסיכוטי באמריקה של לפני 20 שנה (ואולי גם של היום).

ההאשמה שטוניה הארדינג קופחה מבחינת הישגים בגלל מוצאה הדרומי חסר ההשכלה וחסר האמצעים נאמרת בפירוש בסרט. והיא חלק מהסיבה שקרה מה שקרה. שהיא נדחקה לפינה. וגילספי יוצר כאן סרט שבחלקו נוצר כמו שהוא נוצר בגלל אילוצים. הרי הגרסאות של המשתתפים בסיפור הזה לגבי מה ואיך קרה סותרות כל כך עד שלגילספי היתה בחירה: או לבחור בגרסה אחת וללכת איתה, או להציג את כל הגרסאות כמו שהן. הוא בחר בשניה. והתחבולות הצורניות שבהן גילספי משתמש משאירות אותי ער לכל אורך הסרט, גורמות לי לחפש בעצמי עוגן לסיפור. הדמויות מספרות לי את הסיפור כשהן ישובות במטבח, מספרות על מה שקרה בדיעבד, וגם תוך כדי האירועים עצמם, מדברות למצלמה. מחשבה יצירתית מרתקת יש לגילספי הזה. תוסיפו לזה צילום מטריף בתנועה נפלאה, עם זויות לא תמיד קונבנציונליות, ועם עבודה מצוינת עם מוסיקה (שלרגעים הולכת עם האירועים, ולרגעים נגדם, כמו הערה אירונית על המתרחש), והסרט הזה הופך לרכבת הרים סוחפת.

וכמובן שהמשחק בסרט הזה הוא פנומנלי. מרגו רובי לוקחת את הסיפור הזה ללב, לובשת על עצמה את טוניה הארדינג עד שקשה להבחין איפה נגמרת מרגו רובי, ואיפה מתחילה הדמות, ואליסון ג'אני נהדרת בתור האימא מהגיהנום שמגיעה מכוונות טובות (ראו את הסצינה הנפלאה שמגיעה לקאת הסוף, עם ההתנצלות של האמא. התסריט וגילספי, וג'אני, משתמשים בתדמית הזו שהם יצרו במהלך סרט שלם כדי ליצור סצינה מטעה וכמעט שטנית).

כל הצוות היצירתי שלקח חלק ב"אני, טוניה" השקיע את כל כולו בסרט הזה. כי זה מה שהסיפור הזה דרש. את הקישקעס. מה שמשאיר כתם דם של נשמה חשופה על הרצפה בסוף הסרט. סרט סוחף ומצוין.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s