מוצא אל הים: הביקורת

באתי אל הסרט הזה מאוד סקפטי. שמעתי עליו דברים לא ממש טובים, והעובדה שהוא מופץ בהפצה מצומצמת רמזה לי שגם המפיצים לא ממש יודעים מה לעשות איתו. אבל בכל זאת עניין אותי לראות את הסרט הזה. ובסופו של דבר, זו דווקא הפתעה לא רעה.

כלומר, העובדה שהסרט הזה זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה האחרון מורגשת היטב. מצד אחד, זה סרט בוסרי מאוד, מבולבל, מאוד לא מהודק ומאוד מפוזר (ואני ספרתי לסרט הזה שלושה סופים, שמדגימים לי את הבלבול של במאי ביכורים). מצד שני, "מוצא אל הים" הוא סרט מאוד מפוקס על מה שהוא רוצה להגיד, והוא די מרשים בקולנועיות שלו (רוב הזמן).

כי קשה לחיות כאן, במדינת ישראל. אולי אפילו בלתי אפשרי. "מוצא אל הים", להבנתי, הוא סרט שמבטא יאוש טוטאלי מהחיים כאן. מהסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים. עם העובדה שאנחנו הופכים למפלצות אדם שמחרבות בתים של אנשים בעזה, רחובות שלמים של הרס שם, וגם כאן, בישראל, לא קל לחיות, תחת אזעקות צבע אדום חוזרות ונשנות. וגם המצב הכלכלי לא משהו. אבטלה. אנשים מיואשים. אז אולי כדאי לצאת מכאן. לברוח מכאן. לא להגיע לשירות המילואים שלנו, ופשוט לעזוב.

גיבור הסרט לא מגיע לשירות המילואים שלו. זאת נקודת הפתיחה של הסרט. ומכאן, התסריט המבולבל של הסרט אמור לבחור באחת משתי דרכים: לצאת למסע עם הדמות הראשית, לפגוש דמויות שונות במהלך לילה אחד, להביא גלריה של שחקנים אורחים, כל אחד לסצינה אחת, ולהאיר את חייה של הדמות הראשית באור מסוים מאוד, כזה שיגרום לי להבין את היאוש העמוק שלו; או לבנות לי עולם סגור של מספר דמויות מצומצם, ולבסס מערכות יחסים בין הדמויות, כאלו שיגרמו לי להבין את היאוש של הדמות הראשית.

"מוצא אל הים" בוחר בהתחלה באופציה הראשונה, והולך איתה עד שלב מסוים. ואז הוא מתחרט, וחוזר אל חלק מהדמויות לסיבוב שני. הבעיה היא שגם ככה, חלק מהסצינות נראות מאולצות למדי. למשל, סוכן המכירות שבמלון: אפשר היה לחתוך את החלק שלו בסרט, ודבר לא היה נגרע מהאפקט הכללי. הרי אם הוא בא להעיר על מצב התעסוקה בישראל של היום – יש את זה כבר בתסריט, שכן גם גיבור הסרט בעצמו לא מועסק כרגע (הסיבה לכך מתגלית במהלך הסרט, והיא נותנת לדמות ולרעיון הכללי של הסרט עומק יפה, אבל עצם קיומו של סוכן המכירות בסרט קצת מבטל את אותו עומק).

וכש"מוצא אל הים" מתחיל לנסות לבנות עולם מסוים עם מספר דמויות מצומצם, אני מגלה שהדמויות הנוספות בסיפור חסרות פיתוח, או עומק, כי הסרט מזגזג בין כמה וכמה דמויות, ולאף אחת מהן אין באמת זמן מסך מספיק כדי להתנחל לי בלב. הרי הסצינה היפה ביותר בסרט היא הסצינה שבה הכתבת הזרה מבקשת מגיבור הסרט להקריא טקסט מסוים למצלמה, ותוך כדי הסצינה מתברר שהטקסט הזה מתאים לשני האנשים הזרים האלו בנקודת זמן אחת (הסצינה הזאת, אגב, היתה יכולה להיות סצינת סיום מצוינת לסרט. אבל הבמאי ממשיך לעוד שני סופים מיותרים). אבל מכיוון שהכתבת מופיעה בסרט לכמה רגעים קצרים, היאוש שלה לא באמת עובר מסך, והיאוש של גיבור הסרט ברור כבר מראש. אם היתה כאן בחירה של הבמאי לספר את הסיפור שלה במקביל לסיפור שלו, ולוותר על סוכן המכירות, או לדוגמא על פקח החניה (סצינות חביבות כשלעצמן), היה יכול להיות כאן מפגש של שתי נפשות מיואשות שתומכות אחת בשניה. כמו ש"מוצא אל הים" נראה, יש בו אמירה, וכוונה כנה, אבל בוסריות של במאי ביכורים.

מה גם שהסרט מבכר גישה לא רגשנית. גל הויברגר בתפקיד הראשי מרשים אמנם, והיאוש אוכל כל חלקה בפניו, אבל התסריט מתפזר מדי, ולא באמת בונה את היאוש שלו מהמדינה הזאת עד לנקודה שבה הוא לא יכול לחיות כאן יותר. וזה חבל. הצהרת בלפור, שמוזכרת כאן בסצינה כמעט אמוציונלית, היא הרי נקודה מאוד קריטית בחיי המדינה הזאת. היתה אפשרות בסרט הזה ליצור מערך רגשי שיסנכרן חיים של גבר בישראל, וחיים של ישראלי כגבר במדינה הזאת, וחיים של אשה זרה שמאירה את היאוש הזה. יש כאן חלק מזה. זה לא מגובש מספיק.

אז "מוצא אל הים" היה בשבילי חוויה הרבה פחות נוראה מהחששות הראשוניים שלי. סרט מעניין, מעורר מחשבה, אבל לא מספיק מפוקס קולנועית. ומצד שני, דניאל מן הוא שם לעקוב אחריו בעתיד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il