לחיות בקטן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Downsizing)

כששמעתי על הפרויקט הזה לראשונה, אי שם בתחילת השנה שעברה, גבה הורמה. מה לאלכסנדר פיין, אביר משוררי הנפש של הגבר האמריקאי העכשווי, ולשעשוע פנטסטי של הקטנת אנשים? הרי זה נדמה כמו אדם שנמצא מחוץ לאיזור הנוחות שלו, והתוצאה יכולה להיות גאונית, כי הנה הוא מתעסק בחומר לא מוכר, וזה מלהיב, או אסון, כי מה לו ולזה. בסופו של דבר, התוצאה היא איפשהו באמצע. "לחיות בקטן" הוא אולי באמת שעשוע חביב, אבל לא ברור, ודי תמוה.

לא באמת הבנתי מה הדבר שהדליק את אלכסנדר פיין בפרויקט הזה. או.קיי, אז יש אנשים קטנים. מאוד קטנים. עכשיו, מה עושים עם זה? הגימיק הזה הרי יכול להחזיק כמה דקות מסך, ומה הלאה? למה בכלל לספר על אנשים קטנים? מה הדרייב של כל הפרויקט הזה? "לחיות בקטן" נופל בדיוק על זה. מצד אחד, הסיבה התסריטאית להקטין את האנשים האלו היא סיבה סביבתית אידאליסטית. האדם צורך משאבי טבע בכמות גדולה הרבה יותר ממה שהטבע מסוגל ליצר. אז נקטין את האדם, נקטין את הצריכה שלו, ונציל את כדור הארץ. הצד הזה מיוצג בסרט ע"י הרופא הנורבגי (בגילומו היפה של רולף לאסגארד. שחקן שבדי נהדר שהכרנו רק לאחרונה בתפקיד הראשי ב"איש ושמו אובה"), שהוא גם מקצוען ממציא, וגם אידאליסט שבאמת אכפת לו מכדור הארץ. ויש את הצד האחר של העניין. המסכה נקרעת ע"י הדמות הצינית והנהנתנית של השכן של הדמות הראשית (בגילומו האקסנטרי והמשעשע של כריסטוף וולץ) – הם יספרו לך שזה בגלל איכות הסביבה – הוא אומר לו – אבל רוב האנשים שעברו את תהליך המזעור הזה עשו את זה בגלל הכסף. זאת הכלכלה, טמבל. וכך הסרט מזגזג בין איזורי עושר לבין שכונות מצוקה הנמצאות גם בעולם המודרני, החדש, והקטן מאוד הזה.

הדמות הראשית, בגילומו העייף וחסר האנרגיה של מאט דיימון, היא זו שבסופו של דבר גורמת לבלבול הזה. לא ממש ברור מה מניע אותו (או לא מניע אותו. הוא די נסחב אחרי החיים, לא ממש יוזם שום דבר). מצד אחד זו באמת הכלכלה, ולכן קריאתו לקראת הסיום – "אנחנו חייבים להיכנס לתוך החור הזה באדמה כדי להציל את כדור הארץ!!" – גרמה לי לחשוב איך יכול להיות שבמאי כל כך אינטלגנטי כמו אלכסנדר פיין מביים סיקוונס כל כך אידיוטי שאפילו בסרטי אקשן סוג ג' הפסיקו לייצר. מצד שני, יש כאן בכל זאת אכפתיות אנושית, ודאגה אידאליסטית. אבל מאט דיימון בהופעה לאה וחסרת עניין לא ממש יוצר קריאת כיוון, לא ממש גורם לי להרגיש את הדמות הזאת.

כבר מאז שהסרט הוקרן בפסטיבל ונציה בשנה שעברה, הביקורות ציינו את מה שמציל את הסרט הזה. והן צדקו. מישהי בשם הונג צ'או.

יש לה אמנם תפקיד משני בסרט, אבל כל רגע שלה על המסך הוא זהב. היא כמו רוברטו בניני ממין נקבה. אנרגטית מאוד, מדברת באנגלית שבורה ומאוד מצחיקה, כמעט ליצנית מוגזמת, ועם זאת, עם הרבה לב וכוונה טובה. הדמות המוחצנת הזו שלה נדמית יותר אמיתית מכל האנשים שמאכלסים את העולם הזה של "לחיות בקטן". והרי זה מה שקורץ לאלכסנדר פיין מלכתחילה – אנשים.

כי כל הסיפור הזה של הקטנת אנשים – יש כאן סיקוונס ארוך מאוד המתאר לפרטי פרטים את תהליך ההקטנה – אבל פיין מביים את זה בקורקטיות, לא באמת מתלהב מהמשחק הקולנועי מלא הדמיון הזה. והוא גם נכשל בתיאור מערכת היחסים בין הזוג הנשוי הזה שמגיע לנקודת שבירה – לא באמת ברור מה קורה שם, למה הם באמת החליטו על הקטנה, ולמה משהו נשבר שם ביניהם. ואז בהמשך, פיין ממשיך לזגזג בין נסיון להגן על כדור הארץ לבין נסיון להעיר משהו על המצב הכלכלי של האנשים בעולם. פיין לא ממש החלטי ונדמה כאילו הוא לא ממש יודע מה הוא עושה כאן, בממלכת הפנטסיה הקולנועית, שהיא אקס טריטוריה מבחינתו. הרגעים האנושיים, בעיקר באדיבותה של הונג צ'או, הם הפורטה של פיין, ואלו רגעים יפים ומרגשים. כל השאר תלוי על בלימה, לא ממש יודע מה הוא רוצה.

"לחיות בקטן" הוא לא סרט רע, וגם בו יש רגעים יפים, אבל זהו בעיקר זהו פרויקט תמוה וחסר כיוון. כדאי לחזור לסרטיו הקודמים של פיין (בעיקר "נברסקה" ו"דרכים צדדיות"). הסרט הזה הוא אולי החלש בקריירה שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s