אויבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hostiles)

כל עוד הסרט הזה מתעסק בקולנוע, בצילום, בשילוב מוסיקה ותמונה, בהדרכת שחקנים, במבט על שחקנים שמסורים לתפקיד שלהם – כל עוד "אויבים" עושה את כל זה, הוא יצירת אמנות מפעימה. ברגע שהוא פותח את הפה, ברגע שהוא מדבר ומדברר את עצמו – הוא דידקטי, לרגעים ממש מביך, ולא ממש נעים. שני אלו חיים זה לצד זה ב"אויבים".

אז מה הדרך לטפל בקונפליקט מתמשך? מלחמה תמידית? להראות להם שאתה הכי חזק, להכניע אותם בכח הזרוע, או ללכת לקראתם ביוזמת שלום? ואולי זה הכל בגלל הכיבוש? אולי בגלל שלקחנו את אדמתם, מחאתם מוצדקת? ואולי מחאתם מוצדקת, אבל הטרור לא? ואולי כן? ואולי מי שמרחם על אכזרים גורלו יתאכזר לרחמנים? ואולי לא כל ה"הם" אכזרים? ואולי כן? ואולי מי שישב בכלא, שילם על מעשיו, יוכל להשתקם? ואולי לא?

כל אלו, ויותר, הן שאלות הנדונות בסרט הזה. כן, הוא מתרחש במאה ה-19 בארה"ב, והוא מספר על יריבות בין אמריקאים לבנים לאינדיאנים, אבל הפיסקה הזאת למעלה נשמעת מוכרת לכל ישראלי שחי פה, והדיון ביחסי לבנים-אינדיאנים באמריקה יכול בקלות להיות דיון ביחסי ישראלים-פלסטינים. אבל זה מה שזה. דיון. "אויבים" לא באמת פורט את זה לפרוטות. לא באמת נכנס לעומק הקונפליקט. הוא מדבר את כל הפסקה הקודמת במילים ברורות, ומנסה להדגים את זה בצורה מאוד מגושמת. הנה קצין צבא שהרג הרבה אינדיאנים בזמנו מופקד על ליוויו של צ'יף אינדיאני שהנשיא חנן, אבל הצ'יף הזה גם אחראי למותם של כמה מחבריו הקרובים של הקצין. האם ישלים את משימתו? האם יהפכו האויבים לידידים? השאלות אולי מעניינות, אבל הטיפול של התסריט באספקטים האלו של הסרט מאוד לא אינטלגנטי, ודי מרתיע לעיתים. התסריט הופך את הדמויות לסמלים, והדיון מרודד לסדרת טיעונים וטיעוני נגד, ולא לסיפור אנושי שמתוכו אפשר ללמוד משהו על העולם הזה.

אז איזה מזל שלסרט הזה יש גם במאי משובח, ושחקנים מצוינים. ראשית, כריסטיאן בייל. בתפקיד הראשי של הקצין האמריקאי הוא סיגל לעצמו ריסון ואיפוק שכאילו הולכים נגד הטבע של הדמות הזו, אבל דווקא בגלל זה הוא מצליח לשמור על מנהיגותו, מצליח לגרום לאנשים מסוימים לפחד ממנו, ולאחרים לכבד אותו. הוא פועל בדיוק ובמקצועיות בעת קרב, ובשאר הזמן הוא שקט, כמעט סטואי, ודווקא בגלל זה הוא מפגין את עליונותו, מנהיגותו כלפי כולם. עבודה מצוינת של שחקן מעולה. גישה דומה נוקטת כאן רוזמונד פייק. היא אישה שסבלה את האסון הגדול ביותר שניתן לדמיין, בסצינה אלימה ומאוד קיצונית שהיא גם הסצינה הפותחת את הסרט. הכאב שהיא נושאת הוא גדול מנשוא. ובכל זאת, גם היא שקטה ומאופקת. ולכן, כשהכאב הגדול מוצא דרך לצאת, כמו גם כשהקצין נדרש לפעולה, אלו הרגעים הכי חזקים, מצוינים, ומרגשים של הסרט הזה. כשמשהו כל כך חזק שהודחק במשך זמן רב כל כך מוצא את דרכו החוצה, הוא עושה את זה בעוצמה ששוטפת את המסך, סוחפת אותי באולם.

צריך להוסיף לזה את הצילום מרחיב הלב של צלם ממוצא יפני בשם מאסאנובו טאקאיאנאגי, ואת העבודה המצוינת של סקוט קופר הבמאי עם המוסיקה היפה של מקס ריכטר ("ואלס עם בשיר"), כמו גם את הקצב המדוד שבו קופר מוביל את הסיפור. קופר בן ה-47 ביים רק 4 סרטים, ובכולם הוא בוחן את הגבר האמריקאי השורשי. הסרט הראשון שביים, דרמת הקאנטרי העדינה והמרגשת "לב לא שפוי", הביא את האוסקר לג'ף ברידג'ס (חדי האוזן יוכלו לשמוע ב"אויבים" שיר מאת ריאן בינגהאם, ששר את שיר הנושא מתוך "לב לא שפוי", שיר שזכה באוסקר), וסרטיו האחרים היו קשוחים יותר, כולם בוחנים את האלימות האופפת את המצ'ואיזם האמריקאי לדורותיו (גם "לב לא שפוי" בוחן את הגבריות האמריקאית, אבל מצד אחר). קופר מוכיח גם כאן, ב"אויבים", שהוא במאי בחסד, והוא אמון על הדרכת שחקנים, וקביעת קצב לנראטיב כמו שמעט אנשים יודעים. חבל שהתסריט של "אויבים" לא עומד בסטנדרט של הבמאי שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s