כוכבים חיים לנצח: הביקורת

(שם הסרט במקור: Film Stars Don't Die in Liverpool)

אז מה זה כוכבת קולנוע? האם יש אנושיות במושג הזה? האם היא שחקנית, או רק כוכבת? האם היא אדם חי ונושם, או רק מושג ערטילאי שמוכר מגזינים?

"כוכבים חיים לנצח" עושה חסד עם מקצוע המשחק. תחת הגבלות הביזנס, כוכבת קולנוע צריכה לעשות כמה דברים: היא צריכה להתנהג בצורה שמוכתבת ע"י נוהלים הוליוודים, ובדרך לאבד סוג של צלם אנוש. והנה מגיע סרט שכולו אהבה. כולו כבוד לדבר המקורי הזה שלכבודו התכנסנו: לא, לא הרצון להיות מפורסמת, אלא האהבה לבמה, למשחק מול קהל, לכניסה לעור של מישהי אחרת למשך שעתיים, להתמודדות עם החיים בתחפושת של מישהי אחרת, ובדרך שזה מקרין על החיים שלך.

כבר מתחילת הסרט אפשר לראות את ה להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2018: הזוכה

הלילה התקיים בדנמרק טקס חלוקת פרסי הרוברט של האקדמיה הדנית לקולנוע. הפעם לא היו הרבה הפתעות, והסרט שכבר בהתחלה סומן כסרט המוביל, זה שהתחיל לצבור פרסים, הוא גם הסרט שזכה בסוף. אבל נדמה לי שמדובר בסרט שקשה לעיכול, סרט אוירה שדן בטבע הגבריות, המצ'ואיזם, ההוויה הגברית, האלימות הטבועה בגבר, ונראה לי שהסרט הזה לא באמת סוחף אותנו בסיפור שלוקח אותי למסע.

"אחים בחורף" (Vinterbrødre) מתרחש בעיירה מבודדת, רחוקה, ומאוד מושלגת וקרה. ההשלכות של הבידוד משאר העולם ניכרות בנפש הדמויות. רוב האנשים כאן עובדים במכרה המקומי, וכשהם לא עובדים הם מתאמנים בירי. שני האחים שבמרכז הסרט מתחרים על ליבה של האשה הכמעט יחידה בעיירה. והתוצאות, כנראה, קטסטרופליות.

"אחים בחורף" הוא ה להמשיך לקרוא

גויה 2018: הזוכים

זה היה  מפתיע. בטקס שנמשך שלוש שעות ורבע, היה נדמה שהכל הולך בכיוון אחד. סרט אחד רק אסף לחיקו עוד ועוד פרסים. הכל היה מוכן לסוויפ כמעט מוחלט. ואז…

את רשימת המועמדים לפרס הגויה של האקדמיה הספרדית לשנה זו סקרתי כאן בבלוג לפני חודש וחצי. ועם התחלת הטקס, היה נדמה שרק סרט אחד זוכה. בכל הפרסים. להמשיך לקרוא

חוטים נסתרים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Phantom Thread)

קשה לי לנסח התרשמות חד משמעית אחרי צפייה בסרט. כיאה לסרט של פול תומס אנדרסון, זה אכן סרט מרשים מאוד, ומצד שני, זה סרט שלא באמת עובד. מדובר, הרי, בדרמת תלבושות בריטית קלאסית (הפעם ביותר ממובן אחד), ובאותה נשימה, מדובר כמעט בפרודיה לא מכוונת ואפילו די מביכה ברגעים מסוימים על כל הז'אנר הזה.

הרי פול תומס אנדרסון, בכל סרטיו, הוא גאון מטורף. סרטיו הם אודיסיאה פסיכית של אנרגיה סוחפת. טירוף ששולט בדמויות, רצון להצליח בקריירה שהופך לאובססיה ששורפת את כל סביבתו של הגיבור. כך הבחור שרוצה להצליח בתעשיית הפורנו ב"לילות בוגי", או דניאל דיי לואיס עצמו גומר את זה בדם ב"זה ייגמר בדם", או כל הדמויות ב"מגנוליה", שהוא סרט שרץ שלוש שעות ארוכות באמוק הסטרי של סוף העולם, או אפילו אדם סנדלר בקומדיה הרומנטית האקסנטרית "מוכה אהבה". שלא לדבר על חואקין פיניקס הנסחף בטירוף של "המאסטר", ואפילו בסרט החלש ביותר של אנדרסון, "מידות רעות", גם שם פיניקס לא ממש נורמלי (וצריך להזכיר גם את הסרט שהגיע לפני "לילות בוגי", שהוא סרט על שגעון ההימורים). והנה מגיע "חוטים נסתרים". וכולו דיון במהות השגעון. סוג של סרט אישי, שבו פול תומס אנדרסון תוהה על הטבע האמנות של עצמו, ואולי על טבעו שלו. סרט ששואל האם לגאון מכל סוג שהוא (כאן – אמן תפירה ייחודי) מותר להיות חרא של בן אדם. האם זה נסלח כי הוא כל כך מוצלח באמנותו. האם יש אהבה באדם שכזה. איפה עובר הגבול בין גאונות לבין חוסר באנושיות. והתשובה שהסרט הזה נותן: אין גבול. גם אהבה היא סוג של טירוף פסיכי.

דיון מרתק של במאי אוטר שמציף את המסך בטירוף הכל כך מוכר שלו. הבעיה של "חוטים נסתרים" היא שהסרט הזה גם מ להמשיך לקרוא

אהבה חסרה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Нелюбовь)

אנדריי צוויגניאצב הוא הבמאי הרוסי הכי מוכר בעולם כיום, ומהבמאים הכי חשובים בעולם היום בכלל. כל סרט שלו מתקבל אוטומטית לפסטיבל קאן. הסרט הראשון (והמצוין) שלו, "השיבה", זכה בפרס הראשון של פסטיבל ונציה. הסרט הקודם שלו היה מועמד לאוסקר. וגם זה החדש. כל סרט חדש של צוויגניאצב הוא אירוע. גם אני מאוד מעריך את הבמאי הרוסי הזה. ראיתי כמעט את כל סרטיו (הנה מה שכתבתי על "ילנה", ועל "לוויתן"). והנה מגיע "אהבה חסרה", הסרט החדש של אלהי הקולנוע החדשים מרוסיה, והוא…הכי חלש שלו לטעמי.

פתיחת הסרט. רצף של שוטים של טבע קפוא. מושלג. קר. מאוד קר. ואז צילום סטטי של בית ספר דומם. הילדים נמצאים בכיתות, בפנים, ובחוץ קר ושקט. רק דגל רוסי מתנפנף ברוח. זאת אמורה להיות הצהרת הכוונות של הבמאי: כתב האשמה נגד ה להמשיך לקרוא