מונטנה: הביקורת

משהו בקבלת הפנים המאוד צוננת לסרט הזה מאוד מחמיץ לי את הלב. לא, ממש לא מדובר בסרט גדול, ובטח לא ביצירת מופת. למעשה זה סרט קטן. אבל זה גם הקסם שלו. דווקא הנטורליסטיות שלו, השקט שלו, האנושיות שלו, הפשטות שלו – זה מה שקנה אותי. יש כאן סיפור על אשה שחוזרת הביתה אחרי הרבה זמן. בהתחלה זה בית במובן Home, ואח"כ את מתחילה להיזכר למה עזבת את המקום המעצבן הזה.

בהתחלה זה: איזה יופי שבאת. כמה זמן לא ראיתי אותך. בואי, שבי, תאכלי משהו. תספרי משהו. איך בחוץ. הרי כל אחד מאיתנו, בכל פינה על פני כדור הארץ, ותהיה זו הפנינה הכי מקסימה, כל אחד מאיתנו הרי לא רואה את היופי הזה. כל אחד מאיתנו הרי רק רוצה 'לעזוב כבר את החור הזה'. אבל כשחוזרים, יש הרגשת בית. הרגשה של הקלה. ואז, כשמתרגלים שוב, נזכרים למה עזבנו. במקום קטן, שלימור שמילה בכשרון מכירה לי אותו על נופיו, אנשיו, הים, הסמטאות – במקום כזה יש גם הרבה סודות. ושקרים. ואם את מחפשת את האמת שלך – אי אפשר למצוא אותה במקום שכזה. חייבים לברוח. לצאת מפה.

אז סיפור האהבה היפה הזה שאנחנו עדים לו ב"מונטנה" – הוא גם התלהבות של רגש ראשוני, משיכה מינית במבטים,  בלי מילים, infatuation. האם במקום קטן שכזה יש סיכוי לאהבה שכזאת? – כנראה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת