מונטנה: הביקורת

משהו בקבלת הפנים המאוד צוננת לסרט הזה מאוד מחמיץ לי את הלב. לא, ממש לא מדובר בסרט גדול, ובטח לא ביצירת מופת. למעשה זה סרט קטן. אבל זה גם הקסם שלו. דווקא הנטורליסטיות שלו, השקט שלו, האנושיות שלו, הפשטות שלו – זה מה שקנה אותי. יש כאן סיפור על אשה שחוזרת הביתה אחרי הרבה זמן. בהתחלה זה בית במובן Home, ואח"כ את מתחילה להיזכר למה עזבת את המקום המעצבן הזה.

בהתחלה זה: איזה יופי שבאת. כמה זמן לא ראיתי אותך. בואי, שבי, תאכלי משהו. תספרי משהו. איך בחוץ. הרי כל אחד מאיתנו, בכל פינה על פני כדור הארץ, ותהיה זו הפנינה הכי מקסימה, כל אחד מאיתנו הרי לא רואה את היופי הזה. כל אחד מאיתנו הרי רק רוצה 'לעזוב כבר את החור הזה'. אבל כשחוזרים, יש הרגשת בית. הרגשה של הקלה. ואז, כשמתרגלים שוב, נזכרים למה עזבנו. במקום קטן, שלימור שמילה בכשרון מכירה לי אותו על נופיו, אנשיו, הים, הסמטאות – במקום כזה יש גם הרבה סודות. ושקרים. ואם את מחפשת את האמת שלך – אי אפשר למצוא אותה במקום שכזה. חייבים לברוח. לצאת מפה.

אז סיפור האהבה היפה הזה שאנחנו עדים לו ב"מונטנה" – הוא גם התלהבות של רגש ראשוני, משיכה מינית במבטים,  בלי מילים, infatuation. האם במקום קטן שכזה יש סיכוי לאהבה שכזאת? – כנראה שלא. אבל זהו הבית – על הטוב והרע שבו. יש כאן רגש אמיתי, ויש כאן חוסר סיכוי למימוש.

והסרט הזה, למרות חוסר שלמותו, יש בו כנות שקונה אותי. מישהי שבאה ממקום אמיתי, אישי, ומבלי לצעוק לוקחת אותי לסיור ברחובות חייה, רחובות גשמיים שנמצאים בעכו, כמו גם ברחובות הנפש שלה. זה לא סיור עמוס רגשות, ובכל זאת זה סיור שגורם לי לרצות בטובתה, בהצלחתה של הדמות הראשית הזאת. הבמאית הזאת. נכון, אפשר למצוא ניטפוקים בסרט הזה. אפשר לומר, למשל, שעלילת המשנה על ההתעללות לא תפורה מספיק טוב לסיפור הראשי. אבל בסך הכל יש בסרט הזה כנות שקונה אותי, משחק נהדר של הקאסט, בהובלתה הנהדרת של נעה בירון, נטורליסטית ושקטה, אבל יודעת להעביר לי את סערת הרגשות של התאהבות ולרגש גם אותי, ובתמיכת נטע שפיגלמן היפה והמוכשרת, אשה רגילה במצב לא רגיל, ועם חווה אורטמן גונבת ההצגה. סרט אנושי וקטן, שאולי לא סוחף אותי בים של רגש, ודווקא בגלל זה הוא קונה אותי. לא הכל דרמות גדולות בחיים האלו. לפעמים זה רק מסע אנושי קטן. ולפעמים זה מספיק. כי יש שם אמת. כנות אנושית. ולפעמים אני לא צריך יותר מזה.

לא הסרט הגדול מהחיים שלפעמים אתם מחפשים. ועדיין, "מונטנה" שווה לגמרי את הזמן שמשקיעים בו. כי אם מתמסרים אליו (ועשיתי את זה פעמיים. הנה מה שכתבתי אחרי הפעם הראשונה), אפשר אפילו לקבל כמה רגעים מאוד מרגשים, שמגיעים למרות שהבמאית כאילו נמנעת. עלי זה עובד. גם בפעם השניה. סרט יפה בעיניי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s