מות המשוררת: הביקורת

באתי להקרנה של "מות המשוררת" עם הרבה חשש. כל מה ששמעתי וקראתי על הפרויקט הזה גרם לי לחשוב שמדובר בפרויקט נסיוני הדורש סבלנות (למרות אורכו הקצר של הסרט – רק 77 דקות). מה גם שהפרויקט הקודם של דנה גולדברג, אחת הבמאיות כאן, זכור לי בעיקר כבוסרי עד מאוד ולא מאוד מוצלח.

אז אחרי הצפיה ב"מות המשוררת" יש אנחת רווחה. זה ממש לא רע, הסרט הזה. אמנם הוא חסר פיתוח בצורה אקוטית, קצר מדי, ולא מספיק מרגש או מגובש, אבל יש כאן בסיס, משהו שאפשר היה לבנות עליו דרמה חכמה ואפילו סוחפת. סרט מעניין, אבל מפוספס.

כי יש כאן סיפור מקביל על 2 נשים. סיפור של אחת מהן נדמה שהולך בקו ישר, וכולו מלא במעשים, בחשיפת מהלכי החיים כסדרה יבשה של פעולות. הסיפור של האשה השניה נדמה כאילו סובב במעגלים סביב עצמו, וכולו סוג של שקיעה אל תוך עצב, צער, כאב. אשה אחת נמצאת בחקירה, ומגלה בשלבים פרטים של מקרה. הסיפור של האשה השניה כאילו מתרחש בסדרה של אפיזודות לא קשורות. הנה היא בבית קפה, בפגישה עם מו"ל שאולי יוציא את שיריה לאור. והנה היא בחנות בגדים. זה כמו הנגדה מכוונת של רגש גולמי (כי ברור שמשהו שם כואב לה, ליבגניה דודינה) עם פעולה טהורה (הנסיון של החוקר להגיע לסדרה של מעשים שירכיבו את "האמת").

ומהי האמת באמת? האם מעשינו מבטאים את מה שאנחנו מרגישים, או אנחנו מרגישים בעקבות המעשים שאנחנו ואחרים עושים? אני חושב שהאמת היא שילוב של השניים, ובקולנוע שאני אוהב יש סדרה של פעולות שמתוכן ניתן ללמוד על האדם שעושה אותן. "מות המשוררת" מבקש לבחון את האופציה השניה. האופציה של נסיגה אל ביטוי של רגש ללא פעולה של ממש. וזה לא עובד עלי רגשית.

כי ברור לי שהמשוררת הזאת שמסתובבת ברחבי תל אביב, לכאורה ללא כיוון מוגדר, ברור לי שיש לה סיפור רקע. משהו לא פתור עם הבת שלה. כאב עצום על החמצה. אבל זה נאמר בסרט ולא מפותח מספיק. שיר על "הבת שלי" מוגש כאן במלואו, אבל הוא כמו רגש גולמי שלא נתמך במעשים קונקרטים, ולכן לא באמת עובד עלי רגשית.

וגם לנחקרת יש סיפור רקע – היא לסבית מודחקת בגלל הסביבה השמרנית שלה. וגם כאן זה נשאר באויר, לא מפותח. מה גם שהיא ערביה, ויש בסרט גם הערה על המצב הפוליטי כאן, אבל זאת אמירה ללא תוקף, כי לא קורה באמת משהו בסרט שיפתח את האספקט הלאומי הזה.

אז מה שנשאר הוא מפגש בין שתי נשים בנקודה רגשית אחת שהיא לא מבוארת מספיק. אמנם השחקניות מנסות ככל יכולתן לקרוא את מה שיש בין השורות של התסריט, ומשהו בהופעה שלהן (ובצילום ובעריכה של הסרט הזה) אכן מסקרן לחפור בחיים שלהן, לנסות לבאר את מקור הכאב שלהן, ואת הדרך שהקשר הנוצר ביניהן ישפיע על כל אחת מהן, אבל התסריט במקרה הזה רזה מדי. לא קורה בו מספיק, לא מסופר בו מספיק, אין בו מספיק פעולות כדי שאני אהיה מעורב רגשית בחיי הדמויות האלו.

אז יש כאן דווקא בסיס מעניין לחקירת המקום של חיי הנפש בתוך השגרה הלוחצת של חיינו, ויש משחק טוב של שתי שחקניות, וצילום אקספריסיבי ויפה בשחור לבן, אבל התסריט הזה היה צריך לעבור פיתוח נוסף, תוספות של רקע על שתי הנשים האלו, דברים שיקרבו אותי אליהן ויגרמו לי להרגיש אותן, ודרכן את העצב על מות המשוררת, אולי מות חיי הרוח של האנשים במדינה הקשה הזאת. אבל הסרט הזה לא נותן לי את זה. מה שיש בו יפה, אבל לא מספיק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s