פסטיבל קולנוע צרפתי: קנאה

(שם הסרט במקור: Jalouse)

ובסוף הצפיה בסרט, אני קם מהכסא, ונאנח: איזה סרט יפהפה ומקסים!

יש כאן את כל החומרים לסרט דרמטי כבד ועצום, אבל כמו בסרטם הקודם, "העדינות", גם כאן האחים פואקינוס נמנעים מהגזמות. למעשה, הדבר הכי יפה בסרט הזה הוא האנושיות החמה שבהם הם מתייחסים לדמות הראשית, ולכל דמויות המשנה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שאין כאן בעצם סיפור. אין באמת מנוע נראטיבי שלוקח אותי ביד, מסביר לי את המשבר של האשה הזו. אין כאן משהו שייצור את הדרמה הגדולה. ובכל זאת, הסרט הזה עובד.

כי האחים פואקינוס מכירים לי את הדמות הזו בכל רגעיה, החביבים, כמו גם אלו שמוציאים ממנה את השד הרע שבתוכה. ועדיין, הבמאים האלו יודעים למצוא את הנקודה האנושית, את החמלה כלפי הדמות הזו. הרי האשה הזו אוהבת את בתה. את חבריה. את הקריירה שלה כמורה, את תלמידיה. אבל משהו לא ברור שעובר עליה מוציא ממנה, ברגעים מסוימים, רוע. לסרט קוראים קנאה, ויש גם נסיון להסבר בגוף הסרט, נסיון להבנה שזוהי אשה בגיל המעבר, אבל זה לא זה ולא זה. זהו פשוט משבר של אשה במצב מאוד ספיציפי: אשה שבעלה עזב אותה, היא לבד, בתה היפה נמצאת במערכת יחסים אוהבת ושלמה, ויש אפילו מורה חדשה, צעירה, ומלאת רעיונות והתלהבות בעבודה שלה. כולם שמחים ומאושרים. ואיפה היא? איפה האושר שלה?

מכאן מתחילה שרשרת אירועים בהם גיבורת הסרט פוגעת מבלי משים בכל קרוביה, בכל מי שבא איתה במגע, והדברים מתגלגלים עד לכמעט גרימת מוות. אבל הכל בסרט הזה בקצב מדוד, בצילום בצבעים חמים, בהבנה של נפש האדם הפגוע. אין הסבר אמיתי, הגיוני, למעשים האלו, ובידיים של במאי אחר, סביר להניח שהדמות הזאת היתה הופכת לקריקטורה של מכשפה, אבל "קנאה" הוא סרט אוהב ומלטף, גם אם האשה שבמרכזו רחוקה משלמות.

וצריך גם לתת קרדיט לשחקנית הראשית, קארין ויאר. היא מגיבה בגופה לכל שינויי הטון של הסרט. להומור, כמו גם לאשמה הכבדה של אחרי מעשה. לזדוניות הלא מכוונת, כמו גם לצער ולסליחה. לרגש המתפרץ, כמו גם לצורך לנסות ולהמשיך לחיות יום אחרי יום. האשה הזו היא חיה ונושמת בזכות קארין ויאר, והיחס החם אליה הוא תוצאה של הבימוי המלטף. האחים פואקינוס גם ליהקו בחוכמה קאסט לא קטן של שחקנים מצוינים מסביב לקארין ויאר, וראויים לציון במיוחד אן דורבל, הדבר הטוב היחיד שיצא מסרטיו הצעקניים של קסאוויה דולאן, כאן בהופעה נטורליסטית ופשוטה, שברגע אחד של עלבון גורמת לי להבין עד כמה נקשרתי אליה מבלי משים, ואנאיס דמוסטייה היפה, כאן בתפקיד המורה הצעירה שמהווה מטרה לחיציה של האשה במשבר. גם היא מפיקה כאן הופעה נטורליסטית ופשוטה, והסרט הזה, שעובר הרבה אירועים, ועדיין שומר על קצב מדוד, יודע לא לצאת מגדרו, להשאר קרוב לאנשים, להבין אותם גם ברגעי החולשה שלהם, ולעבור איתם מסע עד לריפוי שמגיע בסוף. ודווקא בגלל שלכאורה אין כאן סיפור מוגדר, דווקא בגלל זה הסרט הזה נוגע כל כך ללב. סרט קטן גדול שכדאי מאוד לראות בפסטיבל הצרפתי עכשיו בסינמטקים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s