פסטיבל קולנוע צרפתי: מרילין

(שם הסרט במקור: Maryline)

הוי, כמה חבל. כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה. אני הייתי בין הבודדים שאהבו (מאוד אהבו) את סרטו הקודם של גיום גאליין. בזמן שכל המבקרים היללו את "כחול הוא הצבע החם ביותר" (שאני לא אהבתי בכלל), בא הסרט הקטן והממזרי הזה שנקרא בארץ "אני, עצמי, ואמא שלי" והצחיק וריגש אותי, אבל גרם לאנטגוניזם יוצא דופן אצל רוב המבקרים האחרים בישראל. ובאותו זמן האקדמיה הצרפתית חשבה כמוני, והעניקה את הפרסים הגדולים של הסזאר דווקא לכשרון העולה שביים, כתב, ושיחק (בתפקיד כפול!) בסרט הקטן ההוא, ואת הסרט המהולל שזכה בקאן היא השאירה מבוייש בצד.

אז הנה הגיע הסרט השני של הבמאי של הסרט ההוא. ואיזו אכזבה. כי גם כאן, כמו בסרט הראשון, אני מרגיש כנות אמיתית, איזשהו רצון אותנטי לדבר על היחסים בין החיים של השחקן לבין האמנות שלו. נקודות המפגש בין מה שעובר על שחקן ביום יום לבין חוויותיו כשחקן על במה או בסרטים מול המצלמה, יחסי גומלין בין שחקנים ובין אנשים בכלל. אז בא גיום גאליין ומציב במרכז הסרט שחקנית. הוא מנסה לאפיין אותה כמישהי מופנמת אבל כשרונית, שבגלל השקט שלה צריכה רגישות יוצאת דופן מהסביבה כדי לתת לכשרון שלה להתבטא. אבל למרבה הצער, "מרילין" כסרט הוא יצירה מבולבלת מאוד וחסרת קוהרנטיות.

כי הנה, מרילין היא ביישנית מאוד, בקושי מדברת. אבל בעצם היא להמשיך לקרוא