פסטיבל קולנוע צרפתי: מרילין

(שם הסרט במקור: Maryline)

הוי, כמה חבל. כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה. אני הייתי בין הבודדים שאהבו (מאוד אהבו) את סרטו הקודם של גיום גאליין. בזמן שכל המבקרים היללו את "כחול הוא הצבע החם ביותר" (שאני לא אהבתי בכלל), בא הסרט הקטן והממזרי הזה שנקרא בארץ "אני, עצמי, ואמא שלי" והצחיק וריגש אותי, אבל גרם לאנטגוניזם יוצא דופן אצל רוב המבקרים האחרים בישראל. ובאותו זמן האקדמיה הצרפתית חשבה כמוני, והעניקה את הפרסים הגדולים של הסזאר דווקא לכשרון העולה שביים, כתב, ושיחק (בתפקיד כפול!) בסרט הקטן ההוא, ואת הסרט המהולל שזכה בקאן היא השאירה מבוייש בצד.

אז הנה הגיע הסרט השני של הבמאי של הסרט ההוא. ואיזו אכזבה. כי גם כאן, כמו בסרט הראשון, אני מרגיש כנות אמיתית, איזשהו רצון אותנטי לדבר על היחסים בין החיים של השחקן לבין האמנות שלו. נקודות המפגש בין מה שעובר על שחקן ביום יום לבין חוויותיו כשחקן על במה או בסרטים מול המצלמה, יחסי גומלין בין שחקנים ובין אנשים בכלל. אז בא גיום גאליין ומציב במרכז הסרט שחקנית. הוא מנסה לאפיין אותה כמישהי מופנמת אבל כשרונית, שבגלל השקט שלה צריכה רגישות יוצאת דופן מהסביבה כדי לתת לכשרון שלה להתבטא. אבל למרבה הצער, "מרילין" כסרט הוא יצירה מבולבלת מאוד וחסרת קוהרנטיות.

כי הנה, מרילין היא ביישנית מאוד, בקושי מדברת. אבל בעצם היא כן מדברת. והנה היא אולי בכלל לא באמת יודעת לשחק. אבל היא כן. והנה היא הופכת לשתיינית ואלכוהוליסטית, ולא ברור מה הצית את זה, והנה היא גם נגמלת ומפסיקה לשתות, ולא ברור מה הביא אותה לזה. יש לא מעט סצינות שלא ממש ברור הקונטקסט שלהן, והן נמצאות בסרט ללא סוף, או אולי הסוף שלהן נמצא שם, אבל בלי התחלה. יש נסיון לתת הסבר פסיכולוגי לדמות הזאת, עם שניים-שלושה פלאשבקים לילדות שלה, אבל העריכה ממקמת את הסצינות האלו ללא קונטקסט, ומיד נוטשת אותן לחזור להווה. היו לא מעט רגעים שחשבתי שאולי אלו לא סצינות מהחיים, אלא מהצגה או סרט. ואז ראיתי שהסרט לא באמת כל כך מתוחכם. ואז מגיעה סצינה אחת ארוכה מאוד בלוקיישן אחד, ודי ברור שזאת היא אכן הצגה, והיא גם הופכת למשהו מאוד דרמטי, אבל רק בכאילו, כי חסר לסרט הזה תחכום. ונסה פאראדי מתארחת כאן לכמה דקות, אבל זה רק לכמה דקות. הדמות שלה רכה ומבינה, ומוציאה מהדמות הראשית לראשונה משחק ראוי, אבל לא באמת ברור אם פאראדי מגלמת כאן אשה חביבה ורגישה, או רק סטארית טיפוסית ומניפולטיבית שמתייחסת יפה לגיבורה הראשית כדי להוציא ממנה את הדרוש לסרט שבו היא מצטלמת, וכשזה נגמר, פוף, היא נעלמת מהסרט.

גאליין משקיע המון בעיצוב ובצילום, והסרט אכן נראה מושקע מאוד, אבל הוא לא השקיע במוסיקה, למשל, או במשהו שיכוון אותי רגשית, ואז, פתאום, בסצינת אהבה אחת, יש מוסיקה שמגיעה משום מקום. אם עד עכשיו לא היתה מוסיקה, למה פתאום יש? העובדה שהסצינה זאת כן מעוטרת במוסיקה מבדילה אותה משאר הסרט בצורה לא טבעית. כל הבניה של הסרט הזה מבולבלת, כאילו הבמאי רוצה להגיד כל כך הרבה, ומה שיוצא לו הוא בליל מילים לא קוהרנטי. פספוס של משהו שהיה יכול להיות מרגש ויפה.

גיום גאליין התגלה לפני כמה שנים ככשרון אדיר. "מרילין" הוא משבר הסרט השני שלו. בתקווה שהסרט השלישי, לכשיבוא, יהיה יותר טוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s