פסטיבל קולנוע צרפתי: הבן של ז'אן

(שם הסרט במקור: Le Fils de Jean)

שני אנשים: גבר. אשה. שני אנשים עומדים מחובקים במטבח. וזהו. חיבוק אחד ארוך. זה לא מתפתח לשום דבר אחר. רק חיבוק. ואז היא עולה לחדר לישון, והוא נשאר שם, לעוד כמה רגעים. רגע אנושי חם וקטן. לפעמים לא צריך יותר מזה. וזה הסרט היפהפה הזה, "הבן של ז'אן". סרט מחמם לב.

לפני קצת יותר מעשור התוודענו בישראל לאחד, פיליפ לוארה. שלושה סרטים עדינים, שקטים, יפים שלו הוקרנו בישראל אחד אחרי השני ("המגדלור", "אל תדאגו, אני בסדר", ו"Welcome"). ואז הוא נעלם לנו. יאיר רוה עוד תפס אותו לשיחה כשלוארה בא לבקר בישראל לרגל הפסטיבל הצרפתי של לפני 11 שנה (לינק כאן. ראיון מעניין גם במרחק של יותר מעשור), ועכשיו הפסטיבל הצרפתי מאפשר לנו לצפות ביצירתו האחרונה של לוארה, ולהיווכח שהוא נשאר אותו במאי – שקט, לא מתלהם, רגיש מאוד, ומקצוען – קולנוען שיודע איך לרגש אותי.

הסיפור כאן הוא על איש אחד שמוצא משפחה. הרי אנחנו גדלים. ומתרחקים מההורים. ועושים ילדים. ועוברים למקום אחר. עיר אחרת. מדינה אחרת. יבשת אחרת. המשפחה מתפזרת לרסיסיה, והרגשת בדידות מתחילה לבצבץ. והנה יש כאן סרט על אדם – גרוש, עם ילד, וביחסים טובים עם המשפחה שבנפרד, אבל אמו נפטרה מזמן, ואבא לא בנמצא, והוא לבד, שקוע בעבודה. כבר בסצינה הראשונה בסרט הוא מקבל טלפון – האבא האמיתי שלך היה קנדי. והוא נפטר לאחרונה. הוא השאיר חבילה בשבילך. אז הגיבור מחליט לבלות כמה ימים בקנדה עם המשפחה החדשה שהוא לא ידע שיש לו.

לוארה, בחוכמה, יודע ל להמשיך לקרוא