פסטיבל קולנוע צרפתי: הבן של ז'אן

(שם הסרט במקור: Le Fils de Jean)

שני אנשים: גבר. אשה. שני אנשים עומדים מחובקים במטבח. וזהו. חיבוק אחד ארוך. זה לא מתפתח לשום דבר אחר. רק חיבוק. ואז היא עולה לחדר לישון, והוא נשאר שם, לעוד כמה רגעים. רגע אנושי חם וקטן. לפעמים לא צריך יותר מזה. וזה הסרט היפהפה הזה, "הבן של ז'אן". סרט מחמם לב.

לפני קצת יותר מעשור התוודענו בישראל לאחד, פיליפ לוארה. שלושה סרטים עדינים, שקטים, יפים שלו הוקרנו בישראל אחד אחרי השני ("המגדלור", "אל תדאגו, אני בסדר", ו"Welcome"). ואז הוא נעלם לנו. יאיר רוה עוד תפס אותו לשיחה כשלוארה בא לבקר בישראל לרגל הפסטיבל הצרפתי של לפני 11 שנה (לינק כאן. ראיון מעניין גם במרחק של יותר מעשור), ועכשיו הפסטיבל הצרפתי מאפשר לנו לצפות ביצירתו האחרונה של לוארה, ולהיווכח שהוא נשאר אותו במאי – שקט, לא מתלהם, רגיש מאוד, ומקצוען – קולנוען שיודע איך לרגש אותי.

הסיפור כאן הוא על איש אחד שמוצא משפחה. הרי אנחנו גדלים. ומתרחקים מההורים. ועושים ילדים. ועוברים למקום אחר. עיר אחרת. מדינה אחרת. יבשת אחרת. המשפחה מתפזרת לרסיסיה, והרגשת בדידות מתחילה לבצבץ. והנה יש כאן סרט על אדם – גרוש, עם ילד, וביחסים טובים עם המשפחה שבנפרד, אבל אמו נפטרה מזמן, ואבא לא בנמצא, והוא לבד, שקוע בעבודה. כבר בסצינה הראשונה בסרט הוא מקבל טלפון – האבא האמיתי שלך היה קנדי. והוא נפטר לאחרונה. הוא השאיר חבילה בשבילך. אז הגיבור מחליט לבלות כמה ימים בקנדה עם המשפחה החדשה שהוא לא ידע שיש לו.

לוארה, בחוכמה, יודע לבנות את המהלכים העלילתיים בהדרגה. הוא אף פעם לא קופץ מעל הפופיק. אין כאן: "מצאתי את אבי! הו!". אין את זה כאן. הרי איך אתה אמור להרגיש כלפי אדם שהוא אבא שלך, אבל לא הכרת אותו מעולם, והנה, פתאום באמצע החיים, אתה מגלה את זה? "הבן של ז'אן" לוקח את הזמן לתת להכרה לשקוע בתוך הנפש, וגם אם העלילה מביאה את הדמויות במשפחה החדשה לכדי מריבות, ואפילו, ב-2 מקרים שונים בסיפור, עד לכדי מכות של ממש, לוארה יודע לעבוד במתינות, לשמור על רוגע, להקשיב להלמות הלב, ולהביא אותי בצעדים מדודים אל ההכרה של הגיבור באבא שהיה לו, מי הוא היה, ומיהם האחים החדשים שלו. סרט מסע שלאט לאט שוקע בנשמה, בהכרה, ברגש, ובקצב מדוד לוקח אותי ביד ומרגש אותי מבלי ללחוץ. גם מבחינת ליהוק והדרכת שחקנים לוארה עושה עבודה חכמה – השחקן הראשי הוא לכאורה בעל פני אבן, אבל זה עוזר להרגשת המציאות שלי, להכרה ששוקעת לאט לאט בנשמה שהנה, יש משפחה חדשה. לא מיד קופצים בהתרגשות, אלא נותנים לרגש זמן לבוא אליך. וגבריאל ארקאן (אחיו של הבמאי הקנדי זוכה האוסקר דני ארקאן), שזכה בפרס האקדמיה הקוובקית על משחקו כאן, עושה עבודה מדויקת ורגישה, שקט ובטוח בעצמו, ועם זאת מראה שיש בו משהו שנמצא מתחת לפני השטח, ורק בסוף הסרט אתה מבין מה זה היה.

במאי נהדר, פיליפ לוארה. חבל שהוא לא עושה מספיק סרטים, וחבל שהם כבר לא מגיעים לארץ להקרנות מסחריות רגילות. לפחות יש הזדמנות לראות את "הבן של ז'אן" עכשיו בפסטיבל הצרפתי. כדאי ומומלץ.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s