פסטיבל קולנוע צרפתי: מו

(שם הסרט במקור: M)

אני מאוד מסמפט את שרה פורסטייה. אני חושב שהיא שחקנית צעירה ומאוד כשרונית. היא כבר זכתה בשני סזארים של האקדמיה הצרפתית, והיתה מועמדת לעוד אחד, והיא רק בת 31. רק לא מזמן הופץ בישראל "בית ספר לחיים", סרט פגום שיש בו רגעים מרגשים רק בזכות פורסטייה, ולפני כמה שנים הוקרן כאן גם "שמות של אהבה", קומדיה זניחה שזוכה לרגעי נחת בזכות הופעתה הנמרצת של השחקנית המוכשרת הזו (עליה היא זכתה בפרס הסזאר). במהדורות קודמות של הפסטיבל הצרפתי הוקרנו "לילה אחד" המעניין בכיכובה, ו"סוזאן", שגם בו היא מצוינת (ועליו היתה מועמדת לסזאר). אז הנה מגיע לפסטיבל הצרפתי השנה סרט נוסף בכיכובה של השחקנית הנהדרת, שרה פורסטיה. והפעם היא גם מביימת, לראשונה בקריירה שלה. והתוצאה…לא כל כך טובה.

וזה מאוד חבל. כי גם כאן, שרה פורסטייה מציגה הצגת משחק מרגשת שסוחפת אותי אל תוך נשמת הדמות. הבעיה היא שפורסטיה הבמאית הרבה פחות טובה מפורסטיה השחקנית.

כי ברור לי לחלוטין שיש כאן כנות טהורה וכוונה מרשימה. יש כאן סיפור על שתי נשמות מוגבלות. אחת מגמגמת ומאוד מופנמת, פגועה בשל היחס הסביבה אליה על רקע ההפרעה שלה. והנה היא פוגשת גבר בוגר שלא יודע לקרוא. אנאלפאבית. וזו תהיה פגיעה קשה מאוד בכבוד הגברי שלו אם הסוד שלו יצא, אז הוא מסתיר מאוד את הנכות הזו. אבל הסיפור הזה, בליבו, הוא על שני אנשים שבעזרת חום, אהבה, וסבלנות כלפי הזולת ידעו להוציא את השני מהקונכיה שלו/ה, לעזור באהבה לתקן את הדרוש תיקון.

אז הסיפור הזה דורש זמן. והצרה של פורסטיה היא שהבימוי שלה מאוד חסר סבלנות. הרי הדמויות שלה זקוקות לטיפול שקט ומדוד. פורסטיה מצלמת את כל הסרט במצלמה שנמצאת על הכתף, תזזיתית, לפרקים אפילו מאבדת פוקוס, כאילו דוקומנטרית, במקום לתת לדמויות שלה את מרחב המחיה כדי שיוכלו להיפתח. הסצינות ערוכות בעצבנות, עם הרבה חיתוכים, בד"כ קצרות מדי, וגם אם יש סצינה אחת ארוכה (מאוד. מדי) במסעדה, גם שם מורגש חוסר שיווי המשקל בעריכה. גם השימוש של פורסטייה במוסיקה מאוד לוקה בחסר (כלומר: כמעט לא קיים). והסיפור הזה, הקשר בין שני האנשים האלו מתפתח לרגעים בצורה קצת מקטרעת, אולי קצת מהירה מדי, אולי בצורה לא הכי טבעית. במקום לקחת את הזמן להיכנס אל תוך נשמת הדמויות, הסרט פורס את הקשר הזה בין שני האנשים האלו די מהר, יותר מדי מהר, והסבלנות הכל כך נחוצה כאן מתפוגגת.

כשחקנית מורגש גם כאן עד כמה רגישה פורסטייה לאנשים. כבמאית היא לא מביעה את הרגש הזה לאותם אנשים שהיא והעמיתים שלה משחקים ברגישות ובמסירות גדולים. מאוד חבל שכל המאמץ הראוי להערכה שמושקע כאן מצד התסריט וצוות השחקנים (ומכאן גם ההרגשה של כנות וכוונה טהורה) מוכשל על ידי בימוי לא מספיק טוב של פורסטייה הבמאית.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il