להתראות שם למעלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Au Revoir Là-Haute)

הצפיה ב"להתראות שם למעלה" הותירה אותי חצוי. רוצה להריע לסרט הזה, אבל לא באמת יכול. כי הסרט הזה הוא כל כך מרשים, כל כך מדהים, כל כך חד פעמי, עד שבאמת צריך לראות כדי להאמין. ומצד שני, כל הפאר הבאמת בלתי נתפס הזה בא לשרת תפיסת עולם מייאשת, ויותר מכך, לא כזו שבאמת עובדת דרמטית. כי הרי סצינת השיא שמגיעה לקראת סוף הסרט היא בעת ובעונה אחת יפה עד כאב, ומאוד עצובה, ובאותה נשימה, חסרת רגש של ממש.

וזאת הבעיה של הסרט. כי מצד אחד, כבר מהפריים הראשון של הסרט ניתן לראות שמדובר בממתק בלתי נתפס. צילומים מזויות לא שגרתיות, השקעה של 17 מיליון אירו שנראית טוב מאוד על המסך, מצלמה שרצה במהירות מטורפת בתוך חפירות מלחמה כבר בתחילת הסרט, ובהמשך ממציאה אינספור המצאות ויזואליות נפלאות, מוסיקה תזמורתית חמה של כריסטוף ז'וליאן שמציפה את הסרט, מדגישה את הקנווס העצום שלו, בימוי בלתי יאמן שמכניס אותנו אל תוך המתרחש, כך שהפצצות מתפוצצות ממש עלי באולם, מעיפות עלי את החול. הבמאי מכניס אותי אל תוך החוויה של הדמויות בצורה מאוד ישירה. העיצוב האמנותי יפהפה, מואר באור צהוב, חם, ומזמין, והדמיון בלתי נגמר. הכל מוכן לחגיגה של זיקוקי דינור אנושי.

וכאן מגיע מצד שני. כי הסרט הזה הוא הכל חוץ מ להמשיך לקרוא