להתראות שם למעלה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Au Revoir Là-Haute)

הצפיה ב"להתראות שם למעלה" הותירה אותי חצוי. רוצה להריע לסרט הזה, אבל לא באמת יכול. כי הסרט הזה הוא כל כך מרשים, כל כך מדהים, כל כך חד פעמי, עד שבאמת צריך לראות כדי להאמין. ומצד שני, כל הפאר הבאמת בלתי נתפס הזה בא לשרת תפיסת עולם מייאשת, ויותר מכך, לא כזו שבאמת עובדת דרמטית. כי הרי סצינת השיא שמגיעה לקראת סוף הסרט היא בעת ובעונה אחת יפה עד כאב, ומאוד עצובה, ובאותה נשימה, חסרת רגש של ממש.

וזאת הבעיה של הסרט. כי מצד אחד, כבר מהפריים הראשון של הסרט ניתן לראות שמדובר בממתק בלתי נתפס. צילומים מזויות לא שגרתיות, השקעה של 17 מיליון אירו שנראית טוב מאוד על המסך, מצלמה שרצה במהירות מטורפת בתוך חפירות מלחמה כבר בתחילת הסרט, ובהמשך ממציאה אינספור המצאות ויזואליות נפלאות, מוסיקה תזמורתית חמה של כריסטוף ז'וליאן שמציפה את הסרט, מדגישה את הקנווס העצום שלו, בימוי בלתי יאמן שמכניס אותנו אל תוך המתרחש, כך שהפצצות מתפוצצות ממש עלי באולם, מעיפות עלי את החול. הבמאי מכניס אותי אל תוך החוויה של הדמויות בצורה מאוד ישירה. העיצוב האמנותי יפהפה, מואר באור צהוב, חם, ומזמין, והדמיון בלתי נגמר. הכל מוכן לחגיגה של זיקוקי דינור אנושי.

וכאן מגיע מצד שני. כי הסרט הזה הוא הכל חוץ מאנושי. לפני שראיתי את הסרט, ורק קראתי את התקציר שלו, לא ממש הבנתי על מה הסרט. גם אחרי שראיתי את הסרט לא ממש הבנתי. כלומר, כן, בוודאי שהבנתי את פרטי הסיפור, אבל לא באמת את הקונפליקט הדרמטי הלא קיים שלו. כי בגדול, בצד אחד של המתרס יש לנו אנשים שעושים הון מצרות של אנשים. וממש אחרי שהמלחמה נגמרה, יש לאנשים הרבה צרות. הם כואבים את מותם של קרוביהם. והסרט הזה מספר על האנשים הציניים שינצלו את צערם כדי לסחוט מהם כסף. ומהצד השני של המתרס יעמדו…אנשים עם מצפון. סתאאם…מה פתאום. אין אנשים עם מצפון בעולם הזה. בצד השני של הסרט, הסיפור מציב אנשים שאומרים – אם הם מרמים ועושקים את המסכנים, אז גם אנחנו, אבל אנחנו נראה להם מה זה! אנחנו נעשה את זה יותר טוב מהם!

וכך אין בעצם קונפליקט דרמטי. צד אחד הוא רע ורשע כי זהו טבעו, וצד שני הוא רע ורשע כי הצד הראשון הוא כזה, אז גם אנחנו. הצד השני מבין שזוהי דרכו של עולם, ואין ברירה. אף צד לא עוצר להרהר על מצפונו. אין כאן שום מנוע דרמטי של דמות שתוביל אותי. אחד רע וגם השני רע. בעד מי אני אמור להיות? וכך מגיע רגע השיא בסופו של הסרט, חיבוק של שני הצדדים, הבנה שזוהי דרכו של עולם, ואין בו מקום לתמימות אנושית או לאהבה. ובמקום להיות הרגע הרגשי העילאי שהוא היה צריך להיות, יש ברגע הזה, כמו בכל הסרט בעצם, סוג של הבנה שכלתנית על טבע האנושות, הבנה שמגיעה מהראש ולא מהלב.

אז עם כל הרצון הטוב, והוואו הבלתי נמנע שמתלווה לצפייה בסרט הזה, קשה היה לי באמת להיסחף רגשית. התאורה בסרט חמה ואנושית, אבל הסרט הזה קר וציני. סרט מדהים וסוחף, ובאותה נשימה לא באמת מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s