פדינגטון 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: Paddington 2)

בגיל 22 טסתי לראשונה בחיי לחוץ לארץ. הרבה מאוד ישראלים נוסעים למזרח הרחוק. אני טסתי למערב הקרוב. לונדון, אנגליה. בגיל 22 נחתתי לראשונה בנמל תעופה זר. הית'רו. במבט מבחוץ זו אולי לא היתה הבחירה הטבעית למשוחרר טרי מצה"ל, אבל בשבילי זו היתה הבחירה הטבעית ביותר. הרי גדלתי על סדרות אנגליות. על טלויזיה מאנגליה. על כדורגל אנגלי. המלון של פולטי. מישהו מטפל בך?. על אדונים ומשרתים. משחק השבוע. ליברפול של שנות ה-80. איאן ראש (וולשי, אבל בכל זאת). קני דלגליש (סקוטי, אבל בכל זאת). ובגיל 17 גם התחלתי להכיר יותר לעומק את המוסיקה הנצחית של ה Fab Four מליברפול, הלא הם הביטלס. זה היה לי טבעי לחלוטין שאת הטיול הראשון שלי מחוץ לגבולות המדינה אני אעשה לאנגליה. גרייט בריטן.

ומאז חזרתי. וטיילתי עוד קצת. וראיתי עוד כמה סרטים וסדרות אנגליות. ונדמה לי שהחיים של האנגלים לא קלים. הסרטים שלהם, על פי רוב, מתרכזים בחיים הקשים של מעמד הפועלים. דרמות משובחות של קן לואץ', ושל מייק לי. גם כשהאנגלים עושים סרטים חמודים ומרוממי נפש ("בילי אליוט", "ללכת עד הסוף", וממש לאחרונה, "כוכבים חיים לנצח"), גם אז הסרטים האלו, בדרך כלל, יוצאים מתוך החיים התובעניים של האנשים הפשוטים. אז הנה מגיע "פדינגטון 2". ומזכיר לי למה נסעתי לאנגליה אז, פעם. כשהייתי בן 22.

כי נכון, זהו סרט ילדים. אבל אני לא גדלתי על הדמות הזו של הדב הזה. לא מכיר את החומר המקורי. ובגלל זה גם דילגתי על הסרט הראשון (נדמה לי שהדקות הראשונות של "פדינגטון 2" הן רק תזכורת לאלו שכן ראו, וכבר מכירים את הדמויות). אבל הסרט השני בסדרה קיבל ביקורות כל כך יוצאות דופן לסרט ילדים, ואף היה מועמד לכל מיני פרסים נכבדים, כשהוא עומד מול סרטים אחרים, רציניים הרבה יותר, כך שהייתי חייב לראות במה מדובר. ואכן לא התאכזבתי.

"פדינגטון 2", עבור אחד כמוני, שבא לסרט נקי מכל היכרות מוקדמת עם החומר המקורי, הסרט הזה הוא חגיגה של להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת