פדינגטון 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: Paddington 2)

בגיל 22 טסתי לראשונה בחיי לחוץ לארץ. הרבה מאוד ישראלים נוסעים למזרח הרחוק. אני טסתי למערב הקרוב. לונדון, אנגליה. בגיל 22 נחתתי לראשונה בנמל תעופה זר. הית'רו. במבט מבחוץ זו אולי לא היתה הבחירה הטבעית למשוחרר טרי מצה"ל, אבל בשבילי זו היתה הבחירה הטבעית ביותר. הרי גדלתי על סדרות אנגליות. על טלויזיה מאנגליה. על כדורגל אנגלי. המלון של פולטי. מישהו מטפל בך?. על אדונים ומשרתים. משחק השבוע. ליברפול של שנות ה-80. איאן ראש (וולשי, אבל בכל זאת). קני דלגליש (סקוטי, אבל בכל זאת). ובגיל 17 גם התחלתי להכיר יותר לעומק את המוסיקה הנצחית של ה Fab Four מליברפול, הלא הם הביטלס. זה היה לי טבעי לחלוטין שאת הטיול הראשון שלי מחוץ לגבולות המדינה אני אעשה לאנגליה. גרייט בריטן.

ומאז חזרתי. וטיילתי עוד קצת. וראיתי עוד כמה סרטים וסדרות אנגליות. ונדמה לי שהחיים של האנגלים לא קלים. הסרטים שלהם, על פי רוב, מתרכזים בחיים הקשים של מעמד הפועלים. דרמות משובחות של קן לואץ', ושל מייק לי. גם כשהאנגלים עושים סרטים חמודים ומרוממי נפש ("בילי אליוט", "ללכת עד הסוף", וממש לאחרונה, "כוכבים חיים לנצח"), גם אז הסרטים האלו, בדרך כלל, יוצאים מתוך החיים התובעניים של האנשים הפשוטים. אז הנה מגיע "פדינגטון 2". ומזכיר לי למה נסעתי לאנגליה אז, פעם. כשהייתי בן 22.

כי נכון, זהו סרט ילדים. אבל אני לא גדלתי על הדמות הזו של הדב הזה. לא מכיר את החומר המקורי. ובגלל זה גם דילגתי על הסרט הראשון (נדמה לי שהדקות הראשונות של "פדינגטון 2" הן רק תזכורת לאלו שכן ראו, וכבר מכירים את הדמויות). אבל הסרט השני בסדרה קיבל ביקורות כל כך יוצאות דופן לסרט ילדים, ואף היה מועמד לכל מיני פרסים נכבדים, כשהוא עומד מול סרטים אחרים, רציניים הרבה יותר, כך שהייתי חייב לראות במה מדובר. ואכן לא התאכזבתי.

"פדינגטון 2", עבור אחד כמוני, שבא לסרט נקי מכל היכרות מוקדמת עם החומר המקורי, הסרט הזה הוא חגיגה של אנגליה. הדב הזה הוא הרי יצור שמאמין בצורה קיצונית בטוב שבאדם (בתחילת הסרט זה עוד דחה אותי, כי זה כאילו מכוון בצורה מוגזמת לילדים רכים בשנים. אח"כ התסריט עובר אינספור טוויסטים ששמים את האמונה הזו למבחן). ולסרט הזה התקבצו הטובים בשחקני אנגליה של העת הנוכחית. שאלו כל אנגלופיל, והוא ישמח לשיר בשבחם של יו בונוויל, סאנג'יב באסקר, פיטר קאפאלדי (Doctor Who), ריצ'ראד איודה, או ג'ואנה לאמלי (Ab Fab). ואלו רק קומץ מהשמות שבאו לכאן. עוד לא הזכרתי את אלו שבתפקידים הראשיים – ג'ולי וולטרס הותיקה והמצוינת, ברנדן גליסון (חביבם של האחים מק'דונה), סאלי הוקינס הנפלאה ("צורת המים"), ויו גרנט. ויש עוד כמה שמות מפורסמים. כולם באים לכאן, לחגיגה של בריטיות מחויכת, שופעת הומור, ואהבת אדם. וניכר גם שהם באו לכאן בחפץ לב, והאהבה שלהם לבריטיות של עצמם נוזלת מהמסך ומציפה אותי רגשית באולם. "פדינגטון 2" הוא בפשטות שיר אהבה לאנגליה, תזכורת לכך שאולי קשה כאן (שם, באנגליה), אבל בבסיסו, האופי הבריטי הוא מנומס וטוב לב.

והבימוי של פול קינג צבעוני ומלא המצאות. המצלמה רצה באנרגיה סוחפת, ומעבר לאפקטים של הדב, יש כאן אהבה גדולה לאנגליה שנוטפת לא רק מהופעת השחקנים, אלא גם מהמצאות בימוי שונות ומשונות (למשל, סצינת הטיול בלונדון המתרחשת כולה בתוך ספר מתקפל, או אפילו תא טלפון ציבורי אדום. אני בספק אם היום, בעידן הסלולרי, האם אלו קיימים בכלל).

אני לא מכיר את החומר המקורי של ספרי הילדים האלו, אבל התמוגגתי מהסרט הנהדר הזה, שכל כולו שיר אהבה לאנגליה. והסרט הזה הגיע לי בדיוק בזמן, כי בחודש הבא אני נוסע שוב לאנגליה (רק לכמה ימים. אני חוזר לכאן).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s