פרסי אופיר 2018: ההתחלה

אתר האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן אתמול עם רשימת הסרטים המתמודדים השנה על פרס אופיר. אבל לפני שאני אסקור את המתמודדים, כמה מילים:

קשה לו, למוש דנון. מאוד קשה לו. הוא בא עם כוונות טובות, אבל באקדמיה הישראלית לקולנוע יש כוחות עצומים שמתעקשים לשמר את הישן, למנוע כל שינוי. אנחנו, הבלוגרים שכותבים על הקולנוע הישראלי ועל תחרות האופיר כבר כמה וכמה שנים, אנחנו באים עם שתי טענות עיקריות לתחרות הזאת: אחת היא שהקהל הרחב, זה שלמענו נעשים הסרטים בסופו של דבר, הקהל הזה לא מביע עניין בתחרות מכיוון שהוא לא מכיר את הסרטים המתמודדים. רוב הסרטים בתחרות מוקרנים לחברי האקדמיה בהקרנות בכורה עולמיות, וחלקם הגדול יוצאים למסכים בשנה-שנתיים שלאחר מכן. בזמן טקס חלוקת הפרסים, המועמדים לגבי רוב הקהל הם אלמוניים לחלוטין.  מוש דנון רצה לשנות את זה, ולעשות את הדבר שנראה לנו, אלו שכותבים על קולנוע, ההגיוני ביותר – לנהל את התחרות בין סרטים שכבר הופצו לקהל הרחב. הכוחות השמרנים באקדמיה מתעקשים להפוך את התחרות למקדם מכירות לסרט אחד (הזוכה), ולקבור בכך את השאר. פעם, בשנות ה-90, כשהאקדמיה היתה צעירה, "השאר" היו שלושה-ארבעה סרטים. היום, כשהקולנוע הישראלי פורח, "השאר" הוא עשרים-שלושים סרטים. לפני שנתיים הכריז דנון על שינוי שהולך להגיע, על כוונתו אכן לנהל את התחרות בין סרטים שהקהל כבר מכיר, אלו שהופצו כבר. השינוי נקבע לשנה שעברה. ובעקבות לחץ מבפנים, השינוי נדחה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית. ואז כמעט ובוטל לחלוטין: השנה, כמו כל שנה, עומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית 25 סרטים. מתוכם רק 2 (שניים!) כבר הופצו. בתקנון התחרות החדש הוכנס שינוי מאולץ ועקום, המחייב את מפיקי הסרטים המועמדים, מרגע פרסום רשימת המועמדויות, לערוך 15 הקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ כדי לערב את הקהל (הלא כל כך רחב במקרה הזה) בתחרות. אני מניח שזה אמור להשתלב בפרויקט "מובילים קולנוע" המבורך שמוש דנון מקדם, פרויקט שמקרב קהל ישראלי גם מחוץ למרכז ליצירה ישראלית, אבל להביא אנשים לראות סרט שעוד לא נאמר ונכתב עליו שום דבר זו משימה קשה. גם אלו שיוקרנו בהקרנות הטרום האלו ישארו עלומים לקהל הרחב בזמן הטקס.

הטענה השניה נגד הטקס היא העובדה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אוטומטית מייצג את ישראל באוסקר. הסעיף הזה מעוות את הבחירה, ושנה אחרי שנה אנחנו רואים איך הבחירה היא בסרט שיכול (אולי. מאוד אולי) להביא את האוסקר, ולא בסרט הטוב ביותר לטעמם של חברי האקדמיה (לא תמיד זה אותו דבר). טסט קייס מצוין עומד השנה למבחן: הסרט "האופה מברלין". סרט יפהפה, מרגש, ומצליח. אחד משני הסרטים שכבר הופצו ונמצאים בתחרות. כסרט שמספר על קשר בין גבר גרמני (הומוסקסואל) לבין אשה ישראלית, הסרט מתנהל ברובו באנגלית, אבל האוסקר שהאקדמיה הישראלית מתכוונת אליו הוא האוסקר לסרטים בשפה זרה, כלומר, זו שאינה אנגלית. האם "האופה מברלין" יפסיד את התחרות רק בגלל שהוא דובר אנגלית? (מה גם שלפי התקנון של האקדמיה הישראלית, רק ישראלים יכולים להיות מועמדים. מה שאומר שטים קלקהוף, השחקן הגרמני בתפקיד הראשי, שלטעמי עשה עבודה נהדרת ומאוד מרגשת, לא תהיה לו אפשרות להיות אפילו מועמד, רק בגלל שהוא לא ישראלי).

שני סרטים מסקרנים שאמורים להיות להיטים לא ניגשו בכלל לתחרות. "עמק רפאים", החדש של אבי נשר, שצולם בקיץ שעבר, ואמור להיות כבר מוכן,  כמו גם סרט הבכורה של מאור זגורי, "בתולים", שצולם בתחילת החורף, וגם הוא אמור להיות כבר גמור. אני מניח שהם מחפשים חשיפות בפסטיבלים בינלאומיים, ואח"כ להגיע עם תהילה וביקורות טובות אל הקהל הרחב, ורק אח"כ, אולי, פרסים (זה עבד מצוין ל"אופה מברלין". חוץ מעניין הפרסים).

אז מי בכל זאת ברשימת הסרטים שאמורים לייצר תחרות מרגשת?

ובכן, שני הסרטים היחידים שהופצו הם "האופה מברלין" ו"מונטנה". הם, כנראה, יידחקו לתחתית הרשימה, יפנו מקומם לסרטים שחברי האקדמיה השמרנים מבקשים לקדם. בראשם, מה שכרגע נראה לי הסרט המוביל, "הנשף". סרטם החדש של טל גרניט ושרון מימון, שעשו בעבר את "מיתה טובה" הנהדר. סיפור עמוס רגשות (כנראה),  על תלמידות תיכון שיעשו דברים בלתי נתפסים, כולל מכירת כלייה, כדי להיות הבנות הכי מקובלות בנשף סיום התיכון, הוא הנשף משם הסרט. אם אני מכיר את מימון-את-גרניט, הם ידעו להכניס בסרט הזה לא מעט הומור (זה עבד מצוין ב"מיתה טובה"), ולשלב את השחוק והבכי באפקטיביות. הסרט הקודם של הצמד הזה הוצג בפסטיבל ונציה. אני מניח שלקראת הקיץ פסטיבל ונציה ישמח לקחת גם סרטם החדש, ולתת לסרט הזה פור גם בתחרות האופיר.

עוד סרטים מסקרנים השנה בתחרות: "עירום", סרטו החדש של ירון שני ("עג'מי"). בפוסט שהעליתי כאן בסוף השנה שעברה, ובו ניסיתי לסקור את הסרטים הישראלים המסקרנים של 2018, כתבתי שם גם על הסרט הזה של ירון שני (בשמו הקודם "עיניים שלי"). את התקציר של מה שהיה אמור להיות "עיניים שלי" מצאתי באיזשהו מקום באינטרנט, ולא מזמן קיבלתי מייל מהפקת הסרט, שם נכתב שמה שהיה אמור להיות "עיניים שלי" השתנה מאוד מאז אותו תקציר שמצאתי, והוא אחר לגמרי. ועדיין, לפי התקציר המעודכן שמופיע באתר האקדמיה, עדיין מדובר בשני סיפורים של שתי דמויות שנפגשות בנקודה קריטית בחיים (גם "עג'מי" המצוין היה סרט של נקודות מפגש של נראטיבים שונים).

"אין בתולות בקריות" של קרן בן רפאל הוא הסרט הכמעט יחידי ברשימה כרגע עם נוכחות בינלאומית בפסטיבלים של 2018. הוא יוקרן בעוד פחות מחודש בפסטיבל טרייבקה. ב-2014 הפסטיבל הזה השיק את ההצלחה הגדולה שהיה "אפס ביחסי אנוש" (ואגב, בלי קשר: איפה את, טליה לביא? לא הגיע הזמן שתתחילי לצלם משהו חדש? מתגעגעים). ב"אין בתולות בקריות" יש סיפור (אמיתי?) על איזושהי שמועה על בתולת ים בקריית ים. ג'וי ריגר, יבגניה דודינה, ומיכאל אלוני בסרט שעל פניו נשמע כמו יצירה קסומה בהשראתו של אתגר קרת.

עוד סרט עם נוכחות בינלאומית שנמצא בתחרות השנה הוא "פרה אדומה" שהוקרן במסגרת צדדית בברלין לפני חודש וחצי. על פניו, נדמה לי שסיפור האהבה הלסבי הזה, שהוא גם סרט פוליטי, הסרט הזה יכול להיות יפה ומרגש, אבל לנוכח האמביציה שיש לו, נדמה לי שהוא גם סרט קטן מדי, צנוע מדי (אבל זה על פניו. לפני שראיתי אותו).

בין שאר הסרטים העלומים לחלוטין כרגע ניתן למצוא את:

"גאולה" – אחד הסרטים הישראלים הכי יפים ומרגשים לטעמי מהשנים האחרונות (בטוח המפואר ביותר) הוא "מקום בגן עדן" של יוסי מדמוני. "גאולה" הוא הסרט החדש מאת הצוות של הסרט ההוא. קרדיט הבימוי כאן משותף למדמוני ולבועז יהונתן יעקב (מי שצילם את "מקום בגן עדן", וגם את "עג'מי"), וקרדיט התסריט משותף כאן לשלושה: יהונתן יעקב, מדמוני, וארז קו-אל (שכתב את תסריט לסרטו הקודם-קודם של מדמוני, "בוקר טוב אדון פידלמן"). כמו "מקום בגן עדן", גם "גאולה" מתרחש על קו התפר בין העולם החילוני לזה הדתי (בועז יהונתן יעקב הוא חרדי), ולפי התקציר של הסרט הוא יספר על חרדי חוזר בתשובה שחוזר אל העולם החילוני, שבו היתה לו להקת רוק, כדי לגייס כסף לטיפול רפואי יקר לביתו חולת הסרטן. נשמע כמו סרט חכם ומאוד מרגש.

"כאן ועכשיו" (לשעבר "אין עתיד") הוא סרט הפיקשן הראשון של רומן שומונוב, שביים לפני כמה שנים סרט דוקומנטרי שנקרא "החולמים מבבילון". הסרט החדש שלו אמור להיות סוג של גרסה דומה אבל קצת שונה לסרט הדוקומנטרי הגרובי, היפהפה, והמרגש ההוא. גיבורי הסרט החדש הם חברי להקת ראפ. מאשדוד. שיש להם בעיות בבית (ושומונוב ידע לעקוב אחרי החיים הפרטיים של גיבוריו מצוין ב"חולמים מבבילון"), אבל גם יש להם כשרון ודרייב להצלחה במוסיקה (וגם זה היה מקפיץ ומרגש בדוקו ההוא).

כל שנה תחרות האופיר מגלה לנו סרט חדש שלא הכרנו. אני מהמר ש"כאן ועכשיו" יקבל הרבה מועמדויות. אבל אם יש סרט של יוצר/ת לא מוכר/ת שאמור לקפוץ קדימה ולהיות מתמודד מרכזי על הפרס, אני מהמר על

"עץ תאנה" (בבימוי עלם-וורק דוידיאן). משהו שם משדר לי סרט גדול, מפואר, מאוד מרגש, וכזה שסוף סוף יביא את יוצאי אתיופיה אל מרכז הבמה הישראלית. היו כבר נסיונות לעשות סרטים באמהרית, ואחד מהם היה אפילו לא רע ("עלים אדומים" של בזי גטה). אבל נדמה לי שכאן, בפרויקט מאוד מושקע (קו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית), נדמה לי שכאן יהיה סרט עצום מימדים, שמתרחש בכלל באדיס אבבה, ובו סיפור אהבה שיכול לקרוע לב, וכנראה לסחוף קהלים בכל העולם (אני מניח שהסרט הזה יתקבל לאחד הפסטיבלים המאז'וריים).

אלו הם הסרטים המובילים במירוץ לאופיר 2018. על הנייר. רק על הנייר. כי אף אחד לא ראה אותם (את רובם) עדיין. התסכול מהתחרות הזו גדול, ועדיין, אני אוהב קולנוע ישראלי, אז אני עוקב כל שנה אחרי חלון הראווה הזה של הקולנוע הישראלי. אולי פעם הוא יפסיק להידמות למראה עקומה. הקרנות האקדמיה מתחילות בעוד שבועיים. כמו כל שנה, אני אשתדל לעקוב מקרוב גם השנה אחרי התחרות המשונה הזו.

חג שמח,

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s