שחקן מספר אחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Ready Player One)

נשאלת השאלה: האם למישהו כמוני, מישהו שמשחק המחשב הכי מלהיב שהוא מכיר הוא סוליטייר (וקצת קנדי קראש. אבל ממש קצת), האם למישהו כזה יש בכלל מה לעשות בסרט הזה, "שחקן מספר אחת"? והתשובה, למרבה הצער: לא.

דקות בודדות לתוך הסרט הרגשתי שאיבדתי כל קשר עם מה שמתרחש על המסך. משפטים חסרי פשר (להבנתי. אני מתאר לעצמי שאנשים שכן מכירים משחקי מחשב למינהו מבינים כל מילה) נזרקים לאויר במהירות מסחררת. משפט כמו: "חייבים לעבור את גשר אודון כדי להגיע לטירת קאמפסון, שם יושב הרשע גונגוגזון. רק במלחמה ישירה איתו ניתן יהיה להשיג את מפתח הקסמים הפותח את המעבר לארץ מקסימון, שם נוכל סוף סוף להשיג את שרביט הקסמים של גנדל, ובעזרתו להשיג שליטה עולמית!" הוא משפט שהמצאתי בעצמי, אבל עבורי יש לו הגיון דומה לחלק גדול מהמשפטים הנאמרים בסרט הזה (כלומר: אין לו הגיון בכלל).

מה גם שלא ממש הבנתי את הדרך שבה הסרט עובד. הרי בסוף הסרט נאמר מוסר ההשכל שלו, והוא: חייבים לאזן את החיים בעולם המדומיין עם החיים בעולם האמיתי. זה נחמד לשחק ולהשתולל, אבל אסור לאבד קשר עם המציאות. וזה מסר מוזר מאוד מסרט שמתרחש כמעט כולו בתוך העולם המדומיין של המשחקים. הרפתקאות רעשניות מאוד שאני מתאר לעצמי ממריצות את האדרנלין לאנשים מומחים בתחום (ולא מעניינות בכלל אנשים כמוני, שמעדיפים את העולם האמיתי), כך שמי שנהנה מהסרט הזה לא רוצה בכלל את העולם שבחוץ. אז בסוף הסרט אומרים לי שכדאי לטעום מהעולם שבחוץ בכל זאת? הרי כל הסרט כולו מוכיח את ההיפך.

וצריך לציין גם שנדמה לי שהסרט כולו עמוס כל כך באפקטים שהם, אפעס, לא בדיוק פאר היצירה. הסרט הזה משולל כל כך תחושת מציאות, עד שגם האפקטים עצמם כל כך מוגזמים, שאין בהם שום תחושה של סכנה או הרפתקאה. סצינות קרב בלתי נגמרות עמוסות משתתפים, וכולם פיקסלים זזים. לא הרגשתי לרגע שאלו אנשים באיזשהו עולם שאני יכול להאמין לו, ולכן גם אין תחושת סכנה או הרפתקאה כלשהי.

ולמרות שאני בטוח שיש בסרט כוונה של שעשוע, עם רפרנסים אינספור למשחקים שונים, הסצינה היחידה שדיברה אלי הוא סצינת "הניצוץ". במהלך הסרט המאוד ארוך הזה הרגשתי כבדות מסוימת, חוסר בחיוך או הומור, כך שרק מי שמכיר על בוריו את העולם שעליו מסתמך הסרט יוכל להתענג על הניים-דרופינג הבלתי נגמר. כל השאר (ואני ביניהם) בעיקר ישתוממו על הסחרחרה הבלתי נגמרת ובעיקר מעייפת. רוב הסרט בשבילי היה כמו לראות סרט יפני. בלי תרגום. הדמויות חסרות פיתוח של ממש, ואני לא ממש יכול להרגיש את העולם הזה דרכן, כך שמה שנשאר הוא לבוא אל "שחקן מספר אחת" עם ידע מוקדם מבחוץ, ואת זה אין לי. אז רוב הסרט הסתכלתי על המסך ולא ממש הבנתי מה הולך.

נחמד רק לראות את מארק ריילנס משנה את גופו, ומצליח, גם בסרט בלתי קוהרנטי כזה מבחינתי, ממש לשחק ולהתחיל לבנות דמות מעניינת שמסקרן לראות יותר ממנה (למרבה הצער, זמן המסך של ריילנס מועט). ריילנס זכה באוסקר (מוצדק) על "גשר המרגלים" שספילברג ביים, שב ושיתף איתו פעולה ב"עי"ג" המאכזב, והנה הוא כאן בשלישית, גם כאן הוא טוב מאוד, אבל הוא לבד לא מצליח להציל את הבלגן ליודעי דבר בלבד שהוא "שחקן מספר אחת".

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s