פסטיבל קולנוע צרפתי: מפגש עם אלבר דופונטל

פסטיבל הקולנוע הצרפתי מתקיים בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ, וסרט הפתיחה בשבוע שעבר היה "להתראות שם למעלה", דרמה מאוד מרשימה (אם כי לא נטולת בעיות) שתעלה להקרנות מסחריות בהפצה רגילה כבר בסוף השבוע הקרוב. אלבר דופונטל, במאי הסרט, התארח בשבוע שעבר בישראל, וליווה את הקרנות סרטו בסשנים של שאלות ותשובות עם הקהל, וכן עם קבוצת עיתונאים במפגש בו גם אני נכחתי. במפגש דופונטל התגלה כחביב ונעים, ובסוג של ניגוד לסרט המאוד מושקע שלו, דופונטל התלבש פשוט וענה בענייניות ובחביבות לשאלות שנשאל.

גם אני הצלחתי להכניס שאלה או שתיים. שאלתי אותו על ההבדל בין סרטו הקודם "9 חודשי מאסר" המאוד משעשע, לבין סרטו החדש, והאם היה לו קל לגייס כסף לסרט מאוד שונה מהקומדיה הקלילה ההיא. קראתי באיזשהו מקום שתקציב הסרט "להתראות שם למעלה" היה 19 מיליון אירו, שזה לא מעט, ותהיתי האם העובדה שהסרט נראה אחר ושונה מאוד מסרטיו הקודמים לא הפריעה לו בתהליך גיוס הכספים. בתשובה דופונטל תיקן אותי פעמיים: ראשית, הוא אמר, נעשו כבר בצרפת סרטים להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: להיות מספר אחת

(שם הסרט במקור: Numéro Une)

אז זכויות האשה וזה. אשה צריכה להיות שווה לגבר. צריכה לקבל הזדמנות שווה לגבר. כי היא אשה.

סטופ. זה לא נכון. אשה צריכה לקבל הזדמנות שווה לגבר לא כי היא אשה, אלא כי יש לה את היכולת לעשות את אותה עבודה באיכות טובה לפחות כמו הגבר. אבל זה לא הסרט הזה.

כי כבר בהתחלה פונה אל גיבורת הסרט נציגה מטעם עמותה כלשהי לקידום זכויות האשה. היא מציעה לה את ההזדמנות לעמוד בראש חברה ממשלתית לא כי היא הכי טובה לתפקיד, אלא כי היא אשה, וזה יקדם את זכויות הנשים. אז מה עשינו בזה? האם צריך או לא צריך העדפה מתקנת זו כבר שאלה אחרת, ואילו כאן אנחנו מתוודעים אל הגיבורה בעודה עובדת בתפקיד ניהולי כלשהו בחברה אחת, והנה היא מועמדת לנהל חברה אחרת. כי היא אשה. ככה זה.

אז גם הרעיון הכללי של הסרט נמצא במקום הלא נכון, וגם דרמטית הוא לא עובד. כי האידאל הוא שאשה תהיה מועמדת לתפקיד ניהולי כלשהו כי היא מוכשרת, והיא תילחם עבורו, כי גם נשים יכולות, ותעשה תרגילים פוליטיים, כי גם נשים יכולות, ובסוף תזכה בו, כי גם היא יכולה. אבל אפילו את זה "להיות מספר אחת" מסרב לעשות. כי אין כאן אפילו להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צרפתי: קנאה

(שם הסרט במקור: Jalouse)

ובסוף הצפיה בסרט, אני קם מהכסא, ונאנח: איזה סרט יפהפה ומקסים!

יש כאן את כל החומרים לסרט דרמטי כבד ועצום, אבל כמו בסרטם הקודם, "העדינות", גם כאן האחים פואקינוס נמנעים מהגזמות. למעשה, הדבר הכי יפה בסרט הזה הוא האנושיות החמה שבהם הם מתייחסים לדמות הראשית, ולכל דמויות המשנה. הדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שאין כאן בעצם סיפור. אין באמת מנוע נראטיבי שלוקח אותי ביד, מסביר לי את המשבר של האשה הזו. אין כאן משהו שייצור את הדרמה הגדולה. ובכל זאת, הסרט הזה עובד.

כי האחים פואקינוס מכירים לי את הדמות הזו בכל רגעיה, החביבים, כמו גם אלו שמוציאים ממנה את השד הרע שבתוכה. ועדיין, הבמאים האלו יודעים למצוא את הנקודה האנושית, את החמלה כלפי הדמות הזו. הרי האשה הזו או להמשיך לקרוא

לולה 2018: המועמדויות

אתמול התפרסמה בגרמניה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה הגרמנית לשנת 2018, פרס הלולה. ישר חשבתי על הצפוי: "משום מקום" (Aus dem Nichts), סרטו האחרון של פאתיח אקין, זוכה פרס גלובוס הזהב, וזוכה פרס השחקנית בפסטיבל קאן בשנה שעברה – הוא אמור להיות הפייבוריט לזכיה. אז כן, יש לסרט הזה מועמדויות, ולדעתי הוא אכן הפייבוריט לזכיה, אבל הוא לא המוביל במספר המועמדויות.

"משום מקום" מספר על אשה גרמניה המתאבלת על מות בן זוגה ובנה, שנרצחו על ידי נאו-נאצים על רקע היותם ממוצא טורקי, ומתוך האבל מגיעה גם הנקמה. הסרט הזה אמור לעלות בישראל (אחרי כמה דחיות) בעוד כחודש וחצי (הנה הטריילר המרשים), כשבוע לאחר טקס חלוקת הפרסים בגרמניה, מה שאומר שהוא יכול לעלות על המסכים בישראל כזוכה הגדול של פרסי האקדמיה הגרמנית. בינתיים, יש לו 5 מועמדויות לפרס הלולה: מועמדות לפרס הסרט, תסריט (פאתיח אקין), בימוי (פאתיח אקין), שחקנית (דיאן קרוגר), וצילום (ריינר קלאוסמן, צלמו הקבוע של אקין, שצילם גם, בין היתר, את "עץ לימון", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ו"פלייאוף" של ערן ריקליס).

עוד במועמדים: "מערבון" (Western), סרט על חבורה של גברים גרמנים שנוסעים לעבוד בבולגריה, ומביטים משתוממים במשך כל הסרט על הסובב אותם, בערך כמו שאני מביט על כל הסרט עצמו (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים של השנה שעברה. זה מה שכתבתי עליו), הסרט הזה מועמד ל-2 פרסי לולה: לפרס הסרט הטוב ביותר, ולפרס הבימוי.

"מניפסטו" (Manifesto), המיצג הקולנועי, האקספרימנט, שהוא גם הצגת היחיד של קייט בלאנשט, שמגלמת אינספור דמויות, בהדרכת הבמאי שמציב את המונולוגים שלה בקונטקסטים לא שגרתיים (לא ראיתי. זה מה שהבנתי, פחות או יותר, מהסקירה האוהדת של אורון שמיר ב"סריטה"), הסוג-של-סרט הזה מועמד ל-4 פרסי לולה: לצילום, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור.

"טהראן טאבו" (Teheran Tabu), סרט האנימציה המעניין אך גם הקצת מפוזר, מועמד לפרס אקדמיה אחד, למוסיקה.

ו"בויס" (Beuys), סרט דוקומנטרי על, ובכן, האמן יוזף בויס, הסרט הזה מועמד ל-3 פרסי אקדמיה: פרס הסרט הדוקומנטרי, עריכה, ומוסיקה.

ועכשיו לסקירה של הסרטים המובילים את רשימת המועמדים:

3 ימים בקיברון (Drei Tage in Quiberon) – אמילי עאטף

יש סרטים שמכוונים מראש ל להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2018: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס פרסי האקדמיה שלהם לקולנוע וטלוויזיה. בגלל הפרשי השעות לא נשארתי לצפות בו בשידור ישיר, ועל כל מקרה, זה היה אמור להיות טקס ארוך מאוד המכבד גם יצירות טלויזיה וסרטים דוקומנטרים באורכים שונים בהרבה קטגוריות פרסים, כך שמי יודע מה היה אורך הטקס. אבל הסרט הזוכה הוא סרט שאמור להגיע למסכים בישראל בעוד כחודש, והוא אמור להיות יפה ומרגש, אז הזוכה הגדול הוא: להמשיך לקרוא

ליידי בירד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lady Bird)

ואני כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה…

כי סרט אינדי קטן, אנושי, שמבוים על ידי אישה, ומספר על נשים, ועל מערכת יחסים בין אמא ובת, ועל התבגרות, ועל אהבה ראשונה – כל מה שאני אמור לאהוב. אבל הסרט הזה לא עובד.

כי הוא אולי צעיר, וגרובי, ומדליק, ועוד כל מיני שמות תואר שנדבקים למילה צעיר, אבל כמו הרבה צעירים היום, הוא חסר מנוח, חסר יכולת להתמקד על משהו אחד, חסר יכולת קשב. כי אם תשאלו אותי על מה הסרט הזה, אז אני אומר: זה סרט על יחסי אמא ובת. וגם על התבגרות נערות בארה"ב. וגם על השפעת החיים בעיר הקטנה, במקרה הזה סקרמנטו, חיים בצל הערים הגדולות, על החיים שלך. וגם על המצב הכלכלי בערים קטנות. וגם על הקיטוב החברתי בין עשירים לעניים בארה"ב. וגם על יחסי דת וחילוניות בארה"ב. "ליידי בירד" הוא על כל אלו, וכתוצאה מכך, הוא על אף אחד מאלו.

"ליידי בירד" הוא סרט מאוד מפוזר. במרכזו אכן נערה מתבגרת. היא לומדת ב להמשיך לקרוא

מות המשוררת: הביקורת

באתי להקרנה של "מות המשוררת" עם הרבה חשש. כל מה ששמעתי וקראתי על הפרויקט הזה גרם לי לחשוב שמדובר בפרויקט נסיוני הדורש סבלנות (למרות אורכו הקצר של הסרט – רק 77 דקות). מה גם שהפרויקט הקודם של דנה גולדברג, אחת הבמאיות כאן, זכור לי בעיקר כבוסרי עד מאוד ולא מאוד מוצלח.

אז אחרי הצפיה ב"מות המשוררת" יש אנחת רווחה. זה ממש לא רע, הסרט הזה. אמנם הוא חסר פיתוח בצורה אקוטית, קצר מדי, ולא מספיק מרגש או מגובש, אבל יש כאן בסיס, משהו שאפשר היה לבנות עליו דרמה חכמה ואפילו סוחפת. סרט מעניין, אבל מפוספס.

כי יש כאן סיפור מקביל על 2 נשים. סיפור של אחת מהן נדמה ש להמשיך לקרוא

מונטנה: הביקורת

משהו בקבלת הפנים המאוד צוננת לסרט הזה מאוד מחמיץ לי את הלב. לא, ממש לא מדובר בסרט גדול, ובטח לא ביצירת מופת. למעשה זה סרט קטן. אבל זה גם הקסם שלו. דווקא הנטורליסטיות שלו, השקט שלו, האנושיות שלו, הפשטות שלו – זה מה שקנה אותי. יש כאן סיפור על אשה שחוזרת הביתה אחרי הרבה זמן. בהתחלה זה בית במובן Home, ואח"כ את מתחילה להיזכר למה עזבת את המקום המעצבן הזה.

בהתחלה זה: איזה יופי שבאת. כמה זמן לא ראיתי אותך. בואי, שבי, תאכלי משהו. תספרי משהו. איך בחוץ. הרי כל אחד מאיתנו, בכל פינה על פני כדור הארץ, ותהיה זו הפנינה הכי מקסימה, כל אחד מאיתנו הרי לא רואה את היופי הזה. כל אחד מאיתנו הרי רק רוצה 'לעזוב כבר את החור הזה'. אבל כשחוזרים, יש הרגשת בית. הרגשה של הקלה. ואז, כשמתרגלים שוב, נזכרים למה עזבנו. במקום קטן, שלימור שמילה בכשרון מכירה לי אותו על נופיו, אנשיו, הים, הסמטאות – במקום כזה יש גם הרבה סודות. ושקרים. ואם את מחפשת את האמת שלך – אי אפשר למצוא אותה במקום שכזה. חייבים לברוח. לצאת מפה.

אז סיפור האהבה היפה הזה שאנחנו עדים לו ב"מונטנה" – הוא גם התלהבות של רגש ראשוני, משיכה מינית במבטים,  בלי מילים, infatuation. האם במקום קטן שכזה יש סיכוי לאהבה שכזאת? – כנראה ש להמשיך לקרוא

סזאר 2018: הזוכים

עכשיו 01:20 בלילה. לפני כמה דקות הסתיים טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית לקולנוע. 3 שעות ורבע שהיו חביבות, עם מנחה אחד שאני לא מכיר (מאנו פאייה) שעשה עבודה לא רעה, ואפילו גרם לי לצחוק בקול רם פעם אחת בפרודיה מאוד משעשעת על Smalltown boy, להיט מהאייטיז שמשולב באחד הסרטים המועמדים, ועם פרסים שהתחלקו כמעט שווה בשווה בין שני סרטים, ועוד שניים-שלושה סרטים קטנים יותר שלקחו כמה פרסים.

אז הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הצרפתית לשנה זו הוא להמשיך לקרוא

אשה פנטסטית: הביקורת

(שם הסרט במקור: Una Mujer Fantástica)

כמה אפשר? כמה עלבונות בן אדם יכול לספוג? כמה קור אנושי בן אדם יכול לסבול? כמה התנכלויות, כמה בורות בקשר למצב האנושי שלך, כמה חוסר רגישות יכול אדם לסחוב על כתפיו? כמה חוסר הבנה יכול אדם לקלוט?אדם. אשה. גיבורת הסרט היא להמשיך לקרוא