לולה 2018: הזוכה

עוד מעט 2 בלילה. עכשיו נגמר השידור החי-דחוי של טקס פרסי האקדמיה בגרמניה. הטקס התקיים בשעות הערב המוקדמות, ובאתר של האקדמיה הגרמנית היה שידור סטרימינג של…אחורי הקלעים של הטקס. כל מי שזכה יצא אל המנחים שבלובי כדי לומר כמה מילים. מהר מאוד התעייפתי מזה, וחיכיתי לשידור הישיר-דחוי, כדי שיהיה לי קצת מתח (וגם נמנעתי מלבדוק את הטוויטר של האקדמיה).

השידור עצמו היה מתוקתק, מדויק, זוהר כראוי, ללא פרסומות, באורך שעתיים וחצי. כשהמנחה הרגיש שהנאום מתארך מדי, הוא התחיל לשיר (במקום להכניס מוסיקה, כמו באוסקר, הוא התחיל לשיר בלייב, ללא ליווי).

נקודה ישראלית אחת: בקטע "לזכרם" הוזכרה גם דליה לביא ז"ל.

ולגבי הסרטים הזוכים:

בשבוע הבא עולה בישראל "משום מקום" של פאתיח אקין (סרט מאוד מרגש ומעורר מחשבה). הסרט הזה כבר זכה בגלובוס הזהב, ודיאן קרוגר זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן בשנה שעברה (ובצדק. היא מצוינת). כשהיא הפסידה הערב את פרס המשחק הבנתי שגורלו של הסרט הזה נחרץ. בסופו של דבר, "משום מקום" יצא רק עם פרס ניחומים אחד, על התסריט (הנהדר).

הסרט הזוכה העיקרי הוא כנראה יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון. אני בדרך כלל לא כל כך אוהב קולנוע על קולנוע, כי יש בזה משהו מתנשא מראש, שפונה ליודעי דבר בלבד, ומי שלא מכיר/לא יודע, נשאר מחוץ למסיבה. כנראה שבסרט הזוכה יש יותר מזה. כי יש כאן לכאורה אפיזודה פיקנטית ש

פרסי איריס 2018: המועמדים

את סוף השבוע שעבר ביליתי בחו"ל, מה שגרם לי קצת לפספס את ההכרזה על המועמדים לפרס האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע שבקנדה. כמו כל שנה, חלק מהסרטים המועמדים חופפים לפרסי האקדמיה הקנדית, ותוכלו לקרוא עליהם בסקירת המועמדים לפרס שעשיתי כאן בבלוג לפני כמה חודשים, אז אני רק ארפרף עליהם, לפני שאגיע לסרטים אחרים שלא הזכרנו קודם:

"הוצ'לאגה" (Hochelaga, Terre des Âmes), הסרט שקנדה שלחה לאוסקר בשנה שעברה, אפוס הסטורי שמתפרס על פני מאות שנים, מועמד ל-10 פרסי איריס: לשחקן המשנה, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, אפקטים, מוסיקה, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"המורעבים" (Les Affamés), סרט אימה מסקרן (בפינת האימה של חודש מרץ באתר "סריטה", אור סיגולי כותב בחיבה על הסרט הזה), הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, 2 שחקניות משנה, סאונד, אפקטים, מוסיקה, איפור, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"להרים" (Boost), סרט פשע נוער, מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה, תגלית, ליהוק, עריכה, ומוסיקה.

"הילדה הקטנה שאהבה גפרורים יותר מדי" (La petite fille qui aimait trop les allumettes), סרט מהסוג הלא ממש ברור, מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, תגלית, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, עריכה, תלבושות, ועיצוב שיער.

"מלכות מונגוליה" (Les Rois Mongols), סרט על בני נוער שנחושים לא לעבור למשפחת אומנה, ומוכנים אפילו לקחת אשה מבוגרת כבת ערובה כדי שדרישתם תיענה, הסרט הזה מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, תסריט, ליהוק, עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, ועיצוב שיער.

ועכשיו, למועמדים שהאקדמיה הקוויבקית עושה להם כבוד מיוחד:

כלב שמירה (Chien de garde) – סופי דופווי

סרט פשע במסווה של

אריאל 2018: המועמדויות

התפרסמו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. השנה למקסיקו אין סרט בולט בפסטיבלים הבינלאומיים, ועדיין יש להם לא מעט סרטים מעניינים בזכות עצמם. בפוסט הזה אני אנסה לסקור את הסרטים הבולטים ברשימת המועמדים.

במקסיקו, מסתבר, נותנים תשומת לב גדולה מהרגיל לסרטים דוקומנטרים. בשנה שעברה, "סערה" (Tempestad) זכה ב-4 פרסי אקדמיה (לבימוי, לצילום, לסאונד, וגם פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר) כשהוא מתמודד מול סרטים לא דוקומנטרים באותה קטגוריה. כמה חודשים לאחר מכן, מקסיקו בחרה דווקא בסרט הדוקומנטרי הזה להיות הנציג הלאומי באוסקר. השנה, מתוך חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הטוב ביותר, 2 הם דוקומנטרים:

"קרבות אינטימיים" (Batallas Intimas) של לוסיה גאחה מרכז לתוכו 5 סיפורים של 5 נשים מ-5 מקומות שונים בעולם. המשותף לכל הסיפורים: הנשים האלו סבלו מאלימות בתוך הבית, מבני המשפחה. הטריילר מצביע על סרט שמנסה להוסיף אספקט ויזואלי פיוטי, אבל בסופו של דבר יש לי הרגשה של סרט שהופך יותר ויותר דידקטי. "קרבות אינטימיים" מועמד ל-5 פרסי אריאל: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, עריכה, מוסיקה, ופרס הסרט הדוקומנטרי.

"חירותו של השטן" (La Libertad del Diablo) של אוורארדו גונסאלס הוא סרט דומה, רק מהצד השני: קטלוג אינסופי של אלימות, מסופר הפעם מהצד התוקף. אוסף של אנשים שקיבלו מיוצר הסרט מסיכות שיסתירו את תווי פניהם, וישחרר אותם לספר על הזוועות שהם ביצעו. גם כאן, כמו ב"קרבות אינטימיים", נדמה שהתוצאה היא דידקטית יותר ממטלטלת (הסרט הוקרן בדוקאביב של השנה שעברה. לא ראיתי. הנה הטריילר). "חירותו של השטן" מועמד ל-8 פרסי אריאל: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, מוסיקה, סאונד, ופרס הסרט הדוקומנטרי.

עוד סרט דוקומנטרי שקיבל תשומת לב מיוחדת מהאקדמיה במקסיקו הוא "כיכר הבדידות" (Plaza de la Soledad) של מאיה גודד, סרט שמסתכל ברטרוספקטיבה על חייהן של יצאניות. כיכר הבדידות, מסתבר, נמצאת ממש מאחורי המשרדים של נשיא מקסיקו במקסיקו סיטי, והיא מקום ה"עבודה" של הנשים האלו, עכשיו כבר מבוגרות, וחולקות עם במאית הסרט בגילוי לב לא שכיח את מאורעות חייהן (הטריילר מסקרן). "כיכר הבדידות" מועמד ל-4 פרסי אריאל: פרס סרט הביכורים, פרס הסרט הדוקומנטרי, עריכה, ומוסיקה.

שאר הסרטים הבולטים ברשימת המועמדים הם לא דוקומנטרים. העיקריים שבהם הם:

סטאלין מת!: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Death of Stalin)

מהתחלה היו לי הסתייגויות מהסרט הזה. משהו שנראה מאוד בריטי, אבל מדבר על רוסיה, ואמור לדבר רוסית. שימוש בשפה לא נכונה, כמו שעושים בהרבה מוצרים הוליוודים (שהרי כל סרטי הנאצים למינהו מדברים אנגלית לתפארת), הרי זה לצורך מכירת הסרט ברחבי העולם, ולא לצורך אמנותי, אבל זהו רק הסימפטום. שפה היא חלק מתרבות, והתרבות הרוסית מאוד שונה מזו האנגלית. עוד כשצפיתי בטריילר משהו שם הרגיש לא נכון, לא בסינק עם החומר המוצג על המסך.

וגם אם אני מתגבר על מכשול השפה, הסרט הזה מאוד אכזב אותי. מדובר הרי בקומדיה פוליטית. קומדיה מטורפת, פסיכית, לא מהעולם הזה, רק שהיא כן. סיפור התככים הפוליטיים שהתרחשו מאחורי הקלעים של מות סטאלין. מי יהיה זה ש

120 פעימות בדקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Cent Vingt Battements par Minute)

הביטו בסצינה הראשונה של הסרט. יש בה את רוב ה-DNA של היצירה הזו. ויש בה כמעט את כל מה שטוב ולא טוב בסרט הזה. כי הנה, יש כאן סרט על המסירות הגדולה למלחמה על מציאת תרופה לאיידס. על החשיבות של העלאת המודעות למחלות מין בכלל, ולאיידס באופן פרטני. על הצורך הנואש למצוא תרופה לאיידס, ועל צורך להזיז הצידה כל שיקול פוליטי או כלכלי, ולרפא את כל אלו שכבר נדבקו או חלו. הכל כאן, בסצינה הראשונה, במסירות למטרה, במחשבה אמנותית עמוקה. במחשבה. "120 פעימות בדקה" הוא סרט חושב, וזאת הבעיה שלי איתו.

כי מצד אחד, הסרט הזה לוקח את הזמן להכיר לנו כמה דמויות בקבוצת המחאה Act Up. סיפור אהבה יפהפה נרקם כאן בין

חברים לחיים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Last Flag Flying)

לפעמים סרטים על שום דבר הם הסרטים הכי יפים. כי בסופו של דבר אולי אין בהם כלום, אבל יש בהם עולם ומלואו. וכך, בכל הרגעים ש"חברים לחיים" הוא לא סרט על משהו מוגדר (והרגעים האלו תופסים את מירב זמן המסך כאן), הסרט הזה הוא יפהפה, מרגש, תענוג לצפיה. וברגעים המעטים שהוא בכל זאת מנסה להיות על משהו מוגדר וקונקרטי, אלו הרגעים החלשים של הסיפור הזה.

"חברים לחיים" הוא בבסיסו סרט מסע. וסרטים שכאלו אמנם מגדירים כבר בהתחלה מהי מטרת המסע, אבל מה שבאמת חשוב בהם הוא לא היעד, אלא הדרך לאותו יעד. כל מה שקורה בדרך וממלא את זמן המסך – אלו הם החיים האמיתיים, אלו שממלאים את הזמן עד שנגיע. וזה הסרט הזה: גבר מגיע לבר. מסתבר שיש היכרות מוקדמת בינו לבין הברמן. הגבר הזה שכל את בנו בצבא, ומבקש מחברו הותיק להתלוות אליו אל ההלוויה. וחבר שלישי מצטרף. והמסע הזה שממלא את רוב דקות הסרט הוא מסע של אנושיות חמה ולבבית.ריצ'ארד לינקלייטר הבמאי עושה כאן עבודת אמן של קביעת טון הסרט: מלנכולי, אבל לא דכאוני. בתוך היגון הכל כך עמוק על אובדן הבן, יש כאן גם

סמי דיוויס ג'וניור – חייב להיות אני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sammy Davis Jr.: I've Gotta be Me)

פסטיבל דוקאביב, המהדורה השנתית, מתקרב. ממש מעבר לפינה. בעוד כחודש (ליתר דיוק: ב-17 במאי) יפתח הפסטיבל במהדורה מיוחדת, המהדורה ה-20. במהלך השנה האחרונה דוקאביב דואג להקרין מדי חודש סרט יציג מהעולם, ובבלוג שלי ניסתי לעקוב אחרי הסרטים האלו ולתת להם פידבק. האחרון בינתיים ברשימה, הסרט של חודש אפריל, הוא דיוקן של סמי דיוויס ג'וניור, אחד האמנים הכי מוכשרים בארה"ב של המאה ה-20.

לכאורה סרטים כאלו מכוונים מראש לאנשים כמו אבא שלי, שיכולים להתערסל בדוק של נוסטלגיה בעודם צופים בטעימה קטנטנה מהכשרון של הפרפורמר הקטן גדול הזה (הסרט הזה אורך שעה וחצי, אבל מוצגת בו באמת טעימה פצפונת מהכשרון העצום שהיה בגוף הקטן של הסמי דיוויס הזה). ואכן, כמצופה מסרט דוקומנטרי אמריקאי שעשוי לפי הספר, אבל ממש בול לפי הספר, יש בו מבנה ברור של הקדמה-מעקב כרונולוגי אחרי חייו וכשרונו העולה של גיבור הסרט-אפילוג, וכמצופה הסרט הזה באמת מספק את הדרישה של אנשים שמבקשים לטעום שוב ולו מעט מהשד משחת הזה שהיה סמי דיוויס ג'וניור.

אבל גם אני מצאתי אותו מעניין. שמעו של סמי דיוויס הגיע גם אלי, למרות שנולדתי כשדיוויס כבר היה אחרי שיאו. ומעבר לצפיה בהשתאות בוירטואוז הזה (ובחיי, הסצינה הכי מדהימה מהבחינה הזו לטעמי היא

המגשר: הביקורת

(שם הסרט במקור: Beirut)

על סרטים שאני לא אוהב אני נוהג לכתוב פוסטים קצרים, כי בשביל מה להפיץ ארס…אז הנה פחות מ-250 מילה על "המגשר". סרט…הו, כה סתמי."המגשר" הוא סרט ללא מתח, ללא עניין, ללא כיוון, ללא טעם, וללא ריח. סרט שרץ מ

מקום שקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Quiet Place)

רעיון מדליק יש לסרט הזה. קטע. אם אתה מדבר, אם אתה מוציא הגה מהפה – אתה מת. פשוט. אם אתה עושה איזשהו רעש – תבוא מפלצת ותאכל אותך. אז איך חיים בשקט מוחלט? בפחד תמידי? איך חיים עם אנשים אחרים, ושומרים על שקט? איך מגינים עליהם מפני הנורא מכל?

אחלה פרמיס לסרט. מה גם שאת הבעל והאשה בסרט משחקים בעל ואשה בחיים האמיתיים, והצלע הנשית בסרט היא אחת מהשחקניות החביבות עלי בעולם – אמילי בלאנט. הבעל הוא גם הבמאי כאן. ולמרות שהסרט מוגדר כסרט אימה (לטעמי הוא יותר מתח מאימה), ואימה היא לא הסוגה החביבה עלי, לקחתי את כל הנימוקים בעד, והלכתי לראות את הסרט.

אז ככה: מסתבר שג'ון קרסינקי הוא במאי לא רע בכלל. הוא נעזר בשירותיה של צלמת מדנמרק בשם שרלוט ברוס כריסטנסן (שעבדה כבר עם אמילי בלאנט בעבר, ב"בחורה על הרכבת". בדנמרק היא עבדה יותר מפעם אחת עם תומס וינטרברג, למשל ב"ניצוד"). הצלמת הזאת יודעת ליצור מתח בתנועה, להזיז את המצלמה בתנועה חלקה וסיבובית, להסתיר ולגלות דברים בטיימינג מדויק עם השחקנים. חלק גדול מהמתח האפקטיבי של הסרט הזה הוא בצילום המרשים.

קרסינקי גם מרשים מאוד ב

אהבה בדרכים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Leisure Seeker)

טוב, זה סרט… סתמי. הו, כה סתמי. מסוג הסרטים שהייתי מסכים להיכנס אליהם רק אם היו נגמרים הכרטיסים לכל שאר הסרטים האחרים. לא שזה סרט רע, אבל הוא כל כך…בינוני.

לא ממש הבנתי מה הבמאי רוצה. באמת יש לו רצון לדבר על אמריקה של טראמפ? נאום בחירות של טראמפ פותח את הסרט, ובהמשך הסרט יש גם סצינה המתרחשת בעצרת בחירות של מי שאח"כ נבחר לנשיא. נו, אז מה? המסע הזה ברחבי אמריקה לא באמת אומר משהו על אמריקה. זה לא נמצא בתסריט בכלל. כמו ב"חיים משוגעים", סרטו הקודם של פאולו וירזי, גם כאן האשה דברנית מאוד. מדי. נדמה לי שהאשה מדברת יותר לקהל, כדי לתת רקע והבנה של הדמויות, ופחות אל בעלה בסרט. יש משהו מלאכותי למדי בסצינות האלו. גם סיפורי המשנה בסרט, על שני הילדים של בני הזוג האלו, אלו הם יותר ייצוג של אנשים מאשר אנשים שאני באמת להזדהות עם הדאגה שלהם.

יש גם רפפטטיביות מתסכלת בסרט. יותר מפעם אחת חוזרת בסרט סצינת השקופיות. יותר מפעם אחת נ