אהבה בדרכים: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Leisure Seeker)

טוב, זה סרט… סתמי. הו, כה סתמי. מסוג הסרטים שהייתי מסכים להיכנס אליהם רק אם היו נגמרים הכרטיסים לכל שאר הסרטים האחרים. לא שזה סרט רע, אבל הוא כל כך…בינוני.

לא ממש הבנתי מה הבמאי רוצה. באמת יש לו רצון לדבר על אמריקה של טראמפ? נאום בחירות של טראמפ פותח את הסרט, ובהמשך הסרט יש גם סצינה המתרחשת בעצרת בחירות של מי שאח"כ נבחר לנשיא. נו, אז מה? המסע הזה ברחבי אמריקה לא באמת אומר משהו על אמריקה. זה לא נמצא בתסריט בכלל. כמו ב"חיים משוגעים", סרטו הקודם של פאולו וירזי, גם כאן האשה דברנית מאוד. מדי. נדמה לי שהאשה מדברת יותר לקהל, כדי לתת רקע והבנה של הדמויות, ופחות אל בעלה בסרט. יש משהו מלאכותי למדי בסצינות האלו. גם סיפורי המשנה בסרט, על שני הילדים של בני הזוג האלו, אלו הם יותר ייצוג של אנשים מאשר אנשים שאני באמת להזדהות עם הדאגה שלהם.

יש גם רפפטטיביות מתסכלת בסרט. יותר מפעם אחת חוזרת בסרט סצינת השקופיות. יותר מפעם אחת נתפס הבעל מדבר עם מלצרית במסעדה על ארנסט המינגווי. באיזשהו שלב אני חושב לעצמי: רגע, את זה כבר ראיתי. ההרפתקאות בסרט הזה לא מאוד מגוונות, וגם כשקורה משהו מרגש, הוא נגמר מהר מאוד, לפני שהשאיר באמת סימן, למשל: כשהאלצהיימר המקולל הזה גורם מבלי משים לגילוי סוד מהעבר, הדרמה מתחילה, והופ, נגמרת. בהיקש של אצבע, בפחות מחמש דקות, יש כאן גילוי מרעיש, מריבה, ברוגז, סליחה, וחזרה למסלול, כאילו לא קרה כלום. אז אין כאן באמת דרמה (ולכן גם סוף הסרט, שאמור להיות עצוב, חמוץ-מתוק שכזה, גם זה חולף מבלי להשאיר סימן), ואין כיוון או כוונה. סתם סרט שקצת ממחזר סרט קודם של אותו במאי (גם "חיים משוגעים" היה מסע של דמויות דברניות למדי), והרי גם את אותו סרט קודם לא ממש אהבתי.

אני לא באמת מבין מה לוקה ביגאצי עושה כאן. הצלם הקבוע של פאולו סורנטינו מנפק ויזאוליה מפוארת בדרך כלל, וסרט מסע שכזה הוא הזדמנות פז לנקר את העיניים עם יופי משכר. למעשה, ביגאצי כבר עשה סרט מסע אחד שכזה בארה"ב ביחד עם סורנטינו. זה היה "זה חייב להיות המקום", והסרט הנהדר ההוא נראה נפלא. כאן העריכה רצה ממקום למקום, לא נותנת לי להתענג על הנופים הנפלאים של אמריקה.

צריך כן לומר שהלן מירן ובעיקר דונלד סת'רלנד עושים כאן ככל יכולתם, והכימיה ביניהם מקסימה. הלן מירן עושה מבטא אמריקאי-דרומי, וקצת לוקח זמן להתרגל לזה, ומבעד להררי המילים שהיא אומרת, הרגעים השקטים הם גם הרגעים שבהם אני רואה אותה משחקת, מרגיש את הדמות שלה (אין הרבה רגעים שקטים בסרט הזה, אבל אלו שנמצאים יפים בפני עצמם, גם אם לא עמוקים במיוחד). ודונלד סת'רלנד עושה עבודה יפה, נטורליסטית, של אדם השוקע לאט אל תוך שכחה של אלצהיימר. אם לסרט הזה יש איזושהי תקומה, זה רק בגלל שני השחקנים הראשיים שעושים כמיטב יכולתם.

אבל אני לא ממש מבין מה פאולו וירזי האיטלקי עושה בסרט מסע אמריקאי, מה הוא רוצה לומר, ולמה בכלל הוא נמצא כאן. סרט שטוח ושטחי שלא לוקח את הזמן לבנות דרמה כמו שצריך, או לצלם את המסע כראוי, או בכלל לנסח איזושהי אמירה. יש כימיה נהדרת בין שני השחקנים הראשיים, וכמה התחלות של דברים יפים (התחלות שנגמרות מהר מאוד, מהר מדי) – והכל ביחד יוצרים סרט אולי לא רע, אבל הו, כה בינוני וזניח ונשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s