מקום שקט: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Quiet Place)

רעיון מדליק יש לסרט הזה. קטע. אם אתה מדבר, אם אתה מוציא הגה מהפה – אתה מת. פשוט. אם אתה עושה איזשהו רעש – תבוא מפלצת ותאכל אותך. אז איך חיים בשקט מוחלט? בפחד תמידי? איך חיים עם אנשים אחרים, ושומרים על שקט? איך מגינים עליהם מפני הנורא מכל?

אחלה פרמיס לסרט. מה גם שאת הבעל והאשה בסרט משחקים בעל ואשה בחיים האמיתיים, והצלע הנשית בסרט היא אחת מהשחקניות החביבות עלי בעולם – אמילי בלאנט. הבעל הוא גם הבמאי כאן. ולמרות שהסרט מוגדר כסרט אימה (לטעמי הוא יותר מתח מאימה), ואימה היא לא הסוגה החביבה עלי, לקחתי את כל הנימוקים בעד, והלכתי לראות את הסרט.

אז ככה: מסתבר שג'ון קרסינקי הוא במאי לא רע בכלל. הוא נעזר בשירותיה של צלמת מדנמרק בשם שרלוט ברוס כריסטנסן (שעבדה כבר עם אמילי בלאנט בעבר, ב"בחורה על הרכבת". בדנמרק היא עבדה יותר מפעם אחת עם תומס וינטרברג, למשל ב"ניצוד"). הצלמת הזאת יודעת ליצור מתח בתנועה, להזיז את המצלמה בתנועה חלקה וסיבובית, להסתיר ולגלות דברים בטיימינג מדויק עם השחקנים. חלק גדול מהמתח האפקטיבי של הסרט הזה הוא בצילום המרשים.

קרסינקי גם מרשים מאוד בעבודה שלו עם סאונד. הרי כל הסרט הוא על מקום שקט. אבל לא מדובר בסרט אילם. יש בו סאונד. וקרסינקי יודע מצוין לעבוד עם עיצוב פס קול, להעלות ולהוריד את המתח (ולהעלות. מאוד להעלות) דרך עבודה עם סאונד שנכנסת מתחת לעור, מגבירה חרדה. קרסינסקי מקפיד במיוחד עם הסאונד הנוגע לילדה החירשת, ובעבודה עדינה ויפה הוא מבדיל את הסאונד שלה מהסאונד של האחרים. וכמובן יש את הכימיה המצוינת שלו עם אשתו (בסרט ובחיים), ואת הילדים הנהדרים.

וכאן מגיע "מצד שני". כי יש "צד שני". הבעיה שלי עם הסרט. הרי מדובר בסרט קטן. סרט עם גימיק, רעיון מדליק, שיכול להחזיק לזמן מסוים. באיזשהו מקום הרגשתי ש"מקום שקט" הוא סרט קצר ומבריק שנמתח ומתארך ללא צורך. כי אחרי זמן מסוים הרגשתי שיש כאן עוד סט-אפ ועוד אחד, עוד סצינה מפחידה שבה המפלצות או-טו-טו מגיעות, הדמויות שמות אצבע על השפתיים לסימן לשקט, מחכים לרע מכל, בלא מעט סצינות המפלצות ממש נכנסות לבית, נמצאות צעדים בודדים מגיבורי הסרט, עוד רגע זה יקרה…וזה חוזר יותר מדי פעמים בסרט. יש רגעים שבהם זה אפקטיבי ומושיב על קצה הכסא, ויש רגעים אחרים שהרגשתי שזה כבר מתחיל לחזור על עצמו. שהבנתי את הפרינציפ. הלאה. כי לא בכל סצינה יש התפתחות. יש סכנה. ועוד סכנה. ועוד אחת. ויש סיפור אחד קטן ומרשים (שסצינת השיא שלו המרגשת שלו היא עם הילדים באוטו), אבל יש לא מעט סצינות שמאריכות את הסרט שלא לצורך, קצת פוגמות באפקט הכללי של הסרט (באמת חייבים את האשה לבד בבית עם המים והמפלצת? או את האיש המוזר שהם פוגשים פתאום בחוץ?).

מה גם שעיצוב המפלצות לא ממש עומד בסטנדרטים שהורגלנו אליהם. אני מניח שגיירמו דל טורו רואה את הסרט הזה, אוהב אותו, ובאותה נשימה אומר לעצמו: הייתי עושה את זה יותר טוב. המפלצות האלו הן סוג של חיקוי של הרבה מאוד סרטי אימה אחרים, מבלי באמת לתת כאן טאץ' אישי. הן סתם מגעילות, והאימה האמיתית כאן היא במה שאנחנו שומעים, לא במה שרואים. ובכל זאת, זה קולנוע. צריך לראות את המפלצת. אז קרסינקי רקח כאן משהו שהוא ראה כבר בסרטים אחרים.

אז "מקום שקט" הוא, בסופו של דבר, אחלה סרט, רק תורידו ציפיות. יש בו כמה וכמה רגעים נהדרים, ועם זאת, כיצירה שלמה מדובר בסרט שהוא חוויה לא רעה בכלל, אבל קצת ארוכה ומתמשכת מדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s