סמי דיוויס ג'וניור – חייב להיות אני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sammy Davis Jr.: I've Gotta be Me)

פסטיבל דוקאביב, המהדורה השנתית, מתקרב. ממש מעבר לפינה. בעוד כחודש (ליתר דיוק: ב-17 במאי) יפתח הפסטיבל במהדורה מיוחדת, המהדורה ה-20. במהלך השנה האחרונה דוקאביב דואג להקרין מדי חודש סרט יציג מהעולם, ובבלוג שלי ניסתי לעקוב אחרי הסרטים האלו ולתת להם פידבק. האחרון בינתיים ברשימה, הסרט של חודש אפריל, הוא דיוקן של סמי דיוויס ג'וניור, אחד האמנים הכי מוכשרים בארה"ב של המאה ה-20.

לכאורה סרטים כאלו מכוונים מראש לאנשים כמו אבא שלי, שיכולים להתערסל בדוק של נוסטלגיה בעודם צופים בטעימה קטנטנה מהכשרון של הפרפורמר הקטן גדול הזה (הסרט הזה אורך שעה וחצי, אבל מוצגת בו באמת טעימה פצפונת מהכשרון העצום שהיה בגוף הקטן של הסמי דיוויס הזה). ואכן, כמצופה מסרט דוקומנטרי אמריקאי שעשוי לפי הספר, אבל ממש בול לפי הספר, יש בו מבנה ברור של הקדמה-מעקב כרונולוגי אחרי חייו וכשרונו העולה של גיבור הסרט-אפילוג, וכמצופה הסרט הזה באמת מספק את הדרישה של אנשים שמבקשים לטעום שוב ולו מעט מהשד משחת הזה שהיה סמי דיוויס ג'וניור.

אבל גם אני מצאתי אותו מעניין. שמעו של סמי דיוויס הגיע גם אלי, למרות שנולדתי כשדיוויס כבר היה אחרי שיאו. ומעבר לצפיה בהשתאות בוירטואוז הזה (ובחיי, הסצינה הכי מדהימה מהבחינה הזו לטעמי היא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת