סמי דיוויס ג'וניור – חייב להיות אני: הביקורת

(שם הסרט במקור: Sammy Davis Jr.: I've Gotta be Me)

פסטיבל דוקאביב, המהדורה השנתית, מתקרב. ממש מעבר לפינה. בעוד כחודש (ליתר דיוק: ב-17 במאי) יפתח הפסטיבל במהדורה מיוחדת, המהדורה ה-20. במהלך השנה האחרונה דוקאביב דואג להקרין מדי חודש סרט יציג מהעולם, ובבלוג שלי ניסתי לעקוב אחרי הסרטים האלו ולתת להם פידבק. האחרון בינתיים ברשימה, הסרט של חודש אפריל, הוא דיוקן של סמי דיוויס ג'וניור, אחד האמנים הכי מוכשרים בארה"ב של המאה ה-20.

לכאורה סרטים כאלו מכוונים מראש לאנשים כמו אבא שלי, שיכולים להתערסל בדוק של נוסטלגיה בעודם צופים בטעימה קטנטנה מהכשרון של הפרפורמר הקטן גדול הזה (הסרט הזה אורך שעה וחצי, אבל מוצגת בו באמת טעימה פצפונת מהכשרון העצום שהיה בגוף הקטן של הסמי דיוויס הזה). ואכן, כמצופה מסרט דוקומנטרי אמריקאי שעשוי לפי הספר, אבל ממש בול לפי הספר, יש בו מבנה ברור של הקדמה-מעקב כרונולוגי אחרי חייו וכשרונו העולה של גיבור הסרט-אפילוג, וכמצופה הסרט הזה באמת מספק את הדרישה של אנשים שמבקשים לטעום שוב ולו מעט מהשד משחת הזה שהיה סמי דיוויס ג'וניור.

אבל גם אני מצאתי אותו מעניין. שמעו של סמי דיוויס הגיע גם אלי, למרות שנולדתי כשדיוויס כבר היה אחרי שיאו. ומעבר לצפיה בהשתאות בוירטואוז הזה (ובחיי, הסצינה הכי מדהימה מהבחינה הזו לטעמי היא זו האחרונה: הסרט ממסגר את חייו של סמי דיוויס מאז עלייתו על הבמה עוד כילד בן כ-4-5, כולו כשרון מתפוצץ המשתוקק להכרה ואהבת הקהל, ומסיים בהופעת הוקרה שאורגנה לכבודו לקראת מותו. הסצינה בהופעה הזו, כשגופו של דיוויס כבר חולה ושבור, והוא עדיין מרחף באוויר בקלילות, רוקד בפשטות ובכשרון את מה שכוכב ההווה כל כך מתאמץ לחקות אבל לא מגיע בכלל לרמתו, זה מדהים לצפייה) – יש בסרט הזה גם חתיכת חיים. לא רק של גיבור הסרט, אלא גם של האומה שבתוכה חי ופעל. סמי דיוויס היה אמן שחור שבמהלך חייו גם התגייר והפך ליהודי. בתוך סביבה גזענית, שונאת, דכאנית, שמרנית, שרואה בעין עקומה מאוד כל שינוי בסטטוס-קוו, סמי דיוויס רק רצה להיות הוא: פרפורמר. זמר עם קול נהדר, רקדן מוכשר כשד עם אנרגיה בלתי נגמרת, חקיין, שחקן. דיוויס שבר קירות של גזע בהופעתיו ובחייו לא כי הוא רצה להיות דווקאי, אלא ממקום של אהבה. הוא התנשק עם אשה לבנה על הבמה, כי זה מה שהתפקיד דרש, אבל הקהל הסתכל על זה בחשדנות ובעין לא יפה. הוא התאהב ואף התחתן עם נשים לבנות, ונשים לבנות גם שברו את ליבו. אבל דיוויס ג'וניור הסתובב בעולם של שנאה כאדם אוהב, והוא ידע להתמודד עם השנאה הזו בכבוד, ולפרוץ את חומות ההפרדה הגזעית בזכות הכשרון מאוד יוצא הדופן שלו.

והסרט הדוקונמנטרי הזה, בעזרת עבודת ארכיון מאסיבית ומרשימה מאוד, ובעזרת עריכה חכמה, כורך כל הזמן את סיפורו האישי של סמי דיוויס ג'וניור עם סיפורה של המדינה הזו, ארצות הברית של אמריקה. סיפור של מדינה שעוברת תמורות עצומות, שינויים אדירים בתודעת הציבור, חתיכת חיים שאורכת כשישים שנה, מאז שהילד סמי דיוויס ג'וניור עלה על הבמה ועד שירד ממנה בגלל מחלה בגיל 64, מאז שארצות הברית של אמריקה חיה חיים של הפרדה גזעית ועד שהשחורים יצאו מהגטאות והפכו לחלק בלתי נפרד מרקמת החיים האמריקאים היומיומית.

הסרט הדוקומנטרי הזה הוא אמנם סרט נוסחתי בדרך עשייתו, אבל הוא תופס יותר מסתם חיים של אדם אחד. הוא תופס חיים של אומה שלמה במהלך יותר מחצי מאה, והוא תעודה מרתקת בגלל היריעה הרחבה שהוא מקיף, וכל זאת בליווי אינספור קטעים מהנים של אמן יוצא דופן אחד שהתפוצץ מכשרון, עד נשימתו האחרונה. סרט מומלץ שכדאי לנסות לתפוס, עוד לפני שהדוקאביב החדש יבוא בקרוב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s