מודי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Maudie)

קשה לי באמת לכעוס על הסרט הזה. לא הכל עובד בו, ויש בו לא מעט בעיות, אבל איכשהו יצא שאני בעדו. איכשהו יש בו כמה וכמה רגעים מרגשים.

כי אולי זה הרעיון שבבסיסו שנגע לי. אולי זאת המחשבה על כך שאדם צריך ללכת עם התשוקה שלו, בעקשנות, גם כשקשה, לא לוותר על הכשרון הפרטי שלך, ועם התמדה אותו אדם יקבל גם הכרה, אהבה. אז הנה יש לנו סיפור (אמיתי) על אשה בשם מוד. סאלי הוקינס מפליאה לשחק אותה.

היא (הוקינס) לא מתענגת על המוגבלות הפיסית שלה, והיא אכן "הולכת מוזר", כפי שהיא בעצמה מעידה על עצמה, אבל זה נמצא שם כעוד אלמנט טבעי לגמרי כחלק מעוד כמה אלמנטים שמרכיבים את האשה הזאת. הוקינס שחקנית מספיק מיומנת ונבונה כדי לא לסחוט את הלימון הזה, ולתת לדמות שלה אפיונים נוספים מלבד המוגבלות שלה. האשה הזו (מוד) אוהבת לצייר. אבל בגלל מצבה הפיסי היא מטופלת אצל דודתה, שלא ממש רוצה או יכולה לטפל בה. אז מוד לוקחת החלטה עצמאית, ומשיגה לעצמה עבודה כעוזרת בית תמורת חדר וקצת אוכל (ועוד כמה גרושים).

וכאן מתחילות הבעיות של הסרט. אית'ן הוק, עם כל הסימפטיה שיש לי אליו מסרטים קודמים שלו, הוא לא באמת מצליח לפצח את הדמות הזו של אוורט לואיס. כמאמר השיר, "מבדידות האנשים הופכים קשים", ואכן האיש הזה בודד, מסוגר, ומתנהג באלימות ובגסות כי הוא כבר איבד את האמון במין האנושי. אבל הוק לא מראה לי את הקשר הזה בין הבדידות לבין האגרסיות שהוא מוציא כלפי הסביבה שלו, ובמיוחד כלפי מוד. היתה אמורה להיות כאן איזושהי חמלה כלפי הדמות של אוורט, נסיון להבין רגשית את השורש להתהגות הבהמית שלו, אבל זה לא נמצא בסרט.

ומוד – אין לה באמת לאן ללכת. מעסיקה מתנהג אליה בבוטות מעליבה (באחת הפעמים הוא אומר לה בפירוש: בבית הזה יש אני, אח"כ הכלבים, אח"כ התרנגולות, ורק אח"כ את), והיא אולי רגילה כבר להקנטות בחייה בגלל מצבה הפיסי, ועדיין היא לא מתמרדת, ונשארת. ומוצאת את הזמן ואת הכוחות הנפשיים לעסוק בתשוקה שלה – לצייר.

התסריט והוק לא באמת מבהירים לי את הסיבה לכך שהיא נשארת, ולכך ששני אלו הופכים בהמשך לזוג, אבל הוקינס והבימוי הצנוע והשקט של אייסלינג וולש חופרים בנשמה, ולאט לאט קונים לי מקום בלב. למרות שיש לא מעט רגעים שבהם אני כמעט צועק על מודי שלנו שעל המסך לעזוב את האיש הזה שמתאכזר אליה, העקשנות וכוחות הנפש העצומים שיש בגוף החלש הזה של מוד לואיס קונים אותי, וגורמים לי להסתכל בהתפעלות על אשה הזו שחיה חיים קשים, אבל היא מתמידה לצייר, לעשות את מה שהיא אוהבת, ולאט לאט היא מקבלת אהבה חזרה. ואכן, המילים האחרונות שהיא אומרת בחייה הן: חוויתי אהבה. מוד לואיס באה מאהבה, עסקה במה שהיא אהבה לעשות (ציור) ואנשים ראו את הציורים שלה והחזירו לה אהבה. ובסוף גם אותו אוורט לואיס נפתח.

אז אולי לא כל המהלכים הרגשיים של הסרט הזה עובדים, אבל סאלי הוקינס, השחקנית הנהדרת הזו, לוקחת אותי ביד ומכירה לי את מוד לואיס, וכל הדברים הרעים שקורים לה במהלך הסיפור עשויים בשקט ובצניעות, ובעקשנות הם לאט לאט חודרים ללב ומרגשים (אייסלינג וולש משתמשת במשורה במוסיקה בסרט הזה, והיא עושה את זה בדיוק במקומות הנכונים כך שהרגש אכן מציף את הנשמה ברגעים מסוימים), ובסך הכל הסרט הזה רחוק משלמות, אבל יש בו גם רגעים יפים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s