50 אביבים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Aurore)

זה סרט על אשה בת 50.

זהו.אה, כן. יש לה עבודה עם בוס ממש מעצבן. ורואים מעט מאוד מזה.

יש לה חברה הכי טובה. ויש רק שתיים-שלוש סצינות עם אותה חברה.

יש לה שתי בנות גדולות, אחת בהריון מתקדם. אין ממש פיתוח מערכת יחסים של בת ה-50 עם הבנות שלה.

ויש גם חידוש מערכת יחסים עם האהבה הראשונה מגיל 18 שפתאום צצה בחיים ככה בהפתעה. אבל אפילו רגע השיא של הסרט, שהוא גם השיא של הסיפור הזה, כמעט ולא קיים בסרט הזה. כי הוא מתחיל, והופ, נחתך ונגמר.

כי ככה הוא הסרט הזה. על אשה בת 50. בלי הרבה יותר מדי מעבר לזה. כי כן, לאשה הזו בת ה-50 יש כל מיני דברים בחיים. אבל הסרט הזה נצמד יותר מדי ל"חיים", ולא בוחר את הרגעים המעניינים מתוך השגרה הזו של אשה בת 50. ואכן, אנייס ז'אווי בתפקיד הראשי עושה ככל יכולתה לחבב עלינו את האשה הזו, אורור, בת ה-50, אבל התסריט והבימוי די מכשילים את הסרט הזה. לא קורה הרבה בסרט, וגם כשקורה, הוא לא באמת קורה. "50 אביבים" מעדיף להתרכז ברגעים הלא ממש בולטים של החיים, בימים הרגילים של אשה בת 50, ולא באמת לספר לנו סיפור על אשה בת 50.

וכך הסרט הזה די משעמם אותי בסופו של דבר. הוא לא ממש רע, ולא ממש מעצבן, והוא אפילו מעלה חיוך לרגעים, אבל הכל בגלל הנוכחות הנעימה של השחקנית הראשית, והאינטראקציה החביבה שיש לה עם הסביבה, אבל לסרט הזה כמעט אין תסריט. יש יותר סימון מצבים שהיו צריכים לקבל הרבה יותר פיתוח תסריטאי, הרבה יותר טיפול קולנועי של צילום ועריכה שידגישו את מה שקורה בחיים של אשה בת 50, ואיך זה מקרין על האשה הזו באופן ספיציפי, ועל חיים של נשים בנות 50 באופן כללי יותר.

אבל אין זה זה ב"50 אביבים". מה שיש זה הרבה אוויר חם. שזה נעים לרגעים, אבל גם גורם לי לחשוב אחרי כמה דקות: נו, ומה עכשיו? כלום? אז כמה זמן נשאר עד שהסרט הזה ייגמר? לא הרבה? טוב, אז נישאר. סרט שמעלה חיוך, אבל גם תמיהה על מה (לא) קורה פה בעצם. סרט חביב, אבל מאוד זניח ונשכח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “50 אביבים: הביקורת

  1. האמת היא שה"לא קורה בו כלום" לכאורה הזה הוא כל היופי של הסרט. גם בחיים של סתם אישה בת 50 לא קורה הרבה. היופי הוא בניואנסים, ברגעים הקטנים, בסצנות כמו הסצנה במסעדה עם המלצרים המזמרים שלא מאפשרים לדבר או בריקוד לבד בבית עם הבנות הקטנות מפעם.
    זה נראה כאילו יש בך אמריקאי שנורא רוצה סרט הוליוודי עם המון התרחשויות ופיצוצים
    אבל זה סרט צרפתי קטן ומקסים ובזה גלום יופיו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s