משום מקום: הביקורת

(שם הסרט במקור: Aus dem Nichts)

סרט מדכא, "משום מקום". מדכא לא רק בגלל שמסופר בו על אשה ששוכלת את בנה ובן זוגה בפיגוע טרור. מדכא גם בגלל שבשורה התחתונה, לסרט הזה יש מסקנה מייאשת: השנאה הזו, האמונה הכל כך עיוורת במשהו שגורמת לאנשים מסוימים להרוג אנשים אחרים, השנאה הזו מידבקת, והיא חשוכת מרפא. היא תביא לסוף המין האנושי.

דיאן קרוגר זכתה בפרס המשחק בפסטיבל קאן על משחקה בסרט הזה. ובצדק. יש כאן בעיקר שילוב קורע לב בין שחקנית נבונה לבין בימוי מיומן שיוצר סרט אינטלגנטי, מרגש מאוד, ומעורר מחשבה. פאתיח אקין משתכלל כאן מאוד מבחינת יכולות הבימוי שלו, ממעט להשתמש במוסיקה, כי הוא מבין שהמצב הדרמטי טעון מספיק, ואין שום צורך להכביד יותר מהנחוץ. בכלל, רוב חלקו הראשון של הסרט מתנהל בשקט מופתי, שקט מחריד.

דיאן קרוגר ופאתיח אקין מובילים אותי אל תוך נשמתה של אשה שהנורא מכל קורה לה, והיא נכנסת למצב של הלם. ובמצב כזה רק מנסים לעבור את הרגע הקרוב, הדקה הקרובה, לעבור את הלילה. לבד, למרות שמוקפים בקרובים ובחברים, לבד כשהם פתאום אומרים: אמרתי לך, או שהם מבקשים משהו שמונע ממך להתאבל. הכל בהופעה השקטה והחודרת של קרוגר, ובבימוי שפשוט נמצא עם האשה הזאת ברגעים הנוראים ביותר של חייה.

הצילום בסרט הזה פנומנלי. לרגעים צילום בתנועה חלקה, סוחף, ולרגעים צילום מהכתף, רועד, מכניס אותי אל מתחת לעור של אשה במצב מעורער. והשילוב של זה עם השקט של הבימוי, שקט של מוות שמקיף אותך מכל הכיוונים – הסרט הזה שותל אותי בכסא באולם, מייבב בבכי, ולא יכול שלא לחשוב על האשה הזו, ועל מה שקורה בגרמניה של היום, באירופה של היום, וגם בישראל.

ואז מגיע החלק השני של הסרט. המשפט. הבטן הרכה של הסרט. עדיין אין כאן הרבה מוסיקה, אבל כבר יש כאן דברת אינטנסיבית יותר. השקט במידה מסוימת מופר. אני עדיין בהלם ממה שקרה לאשה, וכמוה, אני מניח, לא ממש קולט על מה הם מדברים שם, את כל הפרטים. החלק הזה קצת מעיק עלי רגשית באולם, קצת מפריע לי להמשיך ולהיות עם האשה הזו ועם תהליך קבלת ההחלטות תחת עננה כבדה של אבל. אני מתחיל יותר לחשוב ופחות להרגיש. מתחיל להבין את המניפולציות של ההגנה, המנצלת את חולשות התביעה, כל מיני נקודות אפורות בחיי הגיבורה, שהופכות לעובדות מרשיעות כנגדה במקום נגד הנאשמים. אני מתחיל לפתח תסכול מהדרך שבה המשפט מתנהל, אבל ממקום דידקטי יותר, ופחות ממקום רגשי.

וזה קצת פוגם באפקטיביות של החלק השלישי, אבל בגלל שכאן הבמאי כבר מתחיל להשתמש במוסיקה (במתינות, בלי הגזמה), ככל שהסרט מתקדם, אני מתחיל לנשום בקצב אחר. לאשה הזו אין השכלה מקצועית. היא פרשה מהלימודים כשהיא פגשה את בן זוגה, והקדישה את זמנה ואת כל כולה לגידול המשפחה. ועכשיו, כשהם מתו, אין לה יותר דבר בעולם. והיא יוצאת למסע נקמה, כי זה מה שנשאר לה. אבל היא מבינה שאם היא תפגע בהם, היא בעצם הופכת לאחת מהם. לשונאת שמגלגלת את כדור השנאה וממשיכה את המלחמה האינסופית. אז בסוף היא מגיעה למסקנה האפשרית היחידה. אין לה מה להפסיד. החוק הכזיב אותה. כולם הכזיבו אותה. אין לה מוצא. אין לה עבודה, הכסף שיש לה מתדלדל, אז היא עושה מעשה. היא עושה דבר פטאלי כל כך, שמביא אותי למסקנה העצובה שאין מה לעשות בעולם הזה יותר. השנאה גורמת להרג שגורם ליגון שגורם לסוף העולם. כי אין אפשרות להבריא, אין אפשרות להחלים, אין אפשרות למצוא את האור מתוך החושך הזה.

זה הסרט הזה. סרט קודר, מאיים, שמבוים נהדר, באינטלגנטיות, ומשאיר חומר למחשבה. קצת בטן רכה באמצע, אבל לא יכולתי שלא להיענות לסרט כמכלול, גם אם קשה לי להסכים למסקנה הסופית שלו. כי אם ניכנע לרוע הכל כך אולטימטיבי, באמת אין לנו מה לעשות יותר בעולם הזה. אבל אולי זה ככה, ואני פשוט לא רוצה לראות את זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s