יום נפלא: הביקורת

(שם הסרט במקור: You Were Never Really Here)

טוב, אז לין רמזי. ראיתי בעבר כמה סרטים שהיא ביימה. נו מור. לא רוצה לראות יותר סרטים שלה.

יש לה דווקא רעיונות מעניינים. והיא תסריטאית לא רעה בכלל. והיא גם במאית מאוד מוערכת (ע"י מבקרי קולנוע בארץ ובחו"ל). אבל אותי היא מעצבנת. משהו בבימוי שלה יוצר הזרה, ניתוק. כאילו רוצה להוכיח משהו, להתמקד באיזושהי נקודה, להעביר איזשהו מסר, אבל במקום להעביר אותו דרך הדמויות, האנשים, היא מעבירה אותו מעל הראש שלהם, מתחת, מסביב, רק בלי קשר אנושי כלשהו.

כי לין רמזי עובדת קשה. מאוד מאוד קשה. גם בסיפור יחסית פשוט היא מעמיסה על התמונה אינספור מניפולציות קולנועיות של צילום, של עריכה, של מוסיקה, ושל סאונד. היא מצלמת הרבה פעמים מאוד מקרוב. היא חותכת בעריכה הרבה פעמים לאחרי שהמעשה קרה. היא משתמשת הרבה פעמים במוסיקה שהולכת נגד התמונה בצורה בוטה, דווקאית. והיא משתמשת בהרבה רעש סביבתי שלא נראה בתמונה עצמה, רעש שמכביד על האוזן, כאילו שזה לא באמת נמצא בתסריט ובמשחק של השחקנים, אז רמזי מרגישה צורך להדגיש את זה עבור הקהל בטוש מרקר מאוד בולט כי אחרת לא יבינו (לא צריך. ממש לא צריך. מבינים טוב מאוד).

כי הנה יש לנו סיפור על רוצח שכיר. לוקח זמן להבין מה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת