ואז הגיעה טלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tully)

ג'ייסון רייטמן התחיל את הקריירה שלו בבימוי עם כמה הצלחות מרשימות. היה לו את "תודה שעשינתם" החריף, "ג'ונו" המשעשע, ו"תלוי באוויר", סרט נהדר וחכם מאוד לטעמי. זה היה ב-2009. מאז הוא עשה עוד 3 סרטים, כולם היו כושלים. היה נדמה שהקסם פג. והנה הגיעה "טלי", וכבר חשבתי שרייטמן קיבל את המוג'ו שלו בחזרה. ויש לרייטמן אפילו סרט שני מתישהו השנה, משהו מסקרן שמשחזר את המירוץ לנשיאות ארה"ב ב-1988 ופרשת המין שעמדה במרכזו. אבל בינתיים, ה"טלי" הזאת – זה עדיין לא זה.

כי כמו ב"תלוי באוויר", נדמה היה שרייטמן עלה כאן על רעיון מדליק. ב"תלוי באוויר", ג'ורג' קלוני היה העובד המצטיין בחברה פיקטיבית שעיסוקה הוא פיטורין. כל מיני מנהלים בכל מיני חברות שהיו צריכים לפטר עובדים במסות בגלל כל מיני סיבות (בעיקר קיצוצים ובעיות כלכליות אחרות)  – הם היו שוכרים את החברה שבה ג'ורג' קלוני עבד, וקלוני והצוות שלו היו עושים את הפיטורין עבורם. מאחורי הרעיון המדליק הזה עמדה, מלבד הערה מלנכולית על המצב הכלכלי בארה"ב באותה תקופה, גם אבחנה מפוכחת על העולם הזה – קלוני היה חד וקר, ובמהלך העלילה הוא מתחיל להרגיש רגש כלפי אשה אחת. מתרכך. אבל במהלך הסרט הוא יגלה שלאנשים רגשיים אין מקום בעולם הקר והציני שבו אנו חיים (כך לפחות רייטמן רואה אותו, לפי "תלוי באוויר" היפהפה).

אז הנה מגיעה "טלי". וגם כאן יש רעיון מדליק: הרי להיות אמא זה קשה. ומעייף. וסוחט גם רגשית. אז אולי להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת