ואז הגיעה טלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Tully)

ג'ייסון רייטמן התחיל את הקריירה שלו בבימוי עם כמה הצלחות מרשימות. היה לו את "תודה שעשינתם" החריף, "ג'ונו" המשעשע, ו"תלוי באוויר", סרט נהדר וחכם מאוד לטעמי. זה היה ב-2009. מאז הוא עשה עוד 3 סרטים, כולם היו כושלים. היה נדמה שהקסם פג. והנה הגיעה "טלי", וכבר חשבתי שרייטמן קיבל את המוג'ו שלו בחזרה. ויש לרייטמן אפילו סרט שני מתישהו השנה, משהו מסקרן שמשחזר את המירוץ לנשיאות ארה"ב ב-1988 ופרשת המין שעמדה במרכזו. אבל בינתיים, ה"טלי" הזאת – זה עדיין לא זה.

כי כמו ב"תלוי באוויר", נדמה היה שרייטמן עלה כאן על רעיון מדליק. ב"תלוי באוויר", ג'ורג' קלוני היה העובד המצטיין בחברה פיקטיבית שעיסוקה הוא פיטורין. כל מיני מנהלים בכל מיני חברות שהיו צריכים לפטר עובדים במסות בגלל כל מיני סיבות (בעיקר קיצוצים ובעיות כלכליות אחרות)  – הם היו שוכרים את החברה שבה ג'ורג' קלוני עבד, וקלוני והצוות שלו היו עושים את הפיטורין עבורם. מאחורי הרעיון המדליק הזה עמדה, מלבד הערה מלנכולית על המצב הכלכלי בארה"ב באותה תקופה, גם אבחנה מפוכחת על העולם הזה – קלוני היה חד וקר, ובמהלך העלילה הוא מתחיל להרגיש רגש כלפי אשה אחת. מתרכך. אבל במהלך הסרט הוא יגלה שלאנשים רגשיים אין מקום בעולם הקר והציני שבו אנו חיים (כך לפחות רייטמן רואה אותו, לפי "תלוי באוויר" היפהפה).

אז הנה מגיעה "טלי". וגם כאן יש רעיון מדליק: הרי להיות אמא זה קשה. ומעייף. וסוחט גם רגשית. אז אולי נעסיק אשה אחת שתהיה אומנת לילה, והיא תדאג לתינוקת כדי שהאמא תוכל לנוח יותר, לישון יותר, לדאוג לעצמה קצת, לקבל את הבאלאנס חזרה לחיים. רעיון חמוד שנוגע לתשוקות הכמוסות של הרבה מאוד נשים בעולם. רק שרייטמן משתמש בגרעין התסריטאי הזה כדי להגיד…כלום, בעצם. וזאת הבעיה הכי גדולה שבסרט.

כי ברור לי לחלוטין שרייטמן ודיאבלו קודי התסריטאית לא ידעו מה לעשות עם הרעיון המשעשע הזה. מערכת היחסים המתפתחת בין האשה במרכז הסרט (שרליז ת'רון. מצוינת, אגב) לבין טלי הזאת אמנם יש בה רגעי אחוות נשים נוגעים ללב, אבל מהר מאוד זה מגיע לנקודה שבה העניינים מתחילים לחזור על עצמם, ולכן צריך לעצור ולגמור את הסרט. והפתרון שנמצא הוא פתרון מאולץ ודי מעצבן, שרק מוכיח לי שקודי ורייטמן (שמשתפים פעולה כאן בשלישית) נתקעו איפשהו באמצע, והתחילו לעשות רונדלים סביב עצמם. הרי הילד הזה, למשל, שיש לו בעיות התנהגות. אין באמת הבנה למצבו, או איזשהו נסיון למצוא הסבר למצוקה של הילד הזה. הוא רק מכשיר להגברת הלחץ על האמא. פונקציה תסריטאית חסרת נשמה.

ואז, כשאין לאן ללכת, בורחים למחוזות הפנטסיה. כבר בחלקים הראשונים של הסרט יש את השוט החוזר במעמקי הים. ובהמשך זה משתלט על הסיפור, מוכיח שהסרט הזה הוא פנטסיה שלא מאמינה בעצמה. הרי גם ב"תלוי באוויר", אין באמת חברה כזאת שמפטרת אנשים, אבל הסרט ההוא עם קלוני הלך עם המצב הפיקטיבי שהתסריט מכתיב עד הסוף. ל"טלי" אין באמת רעיון מנחה מתחת לגימיק, אז הוא בורח לפנטסיה, וזו, בסופו של דבר, ריקה ואפילו די מכעיסה.

רייטמן הוא יוצר קולנוע מיומן, והדרכת השחקנים שלו טובה. הוא יודע לעבוד נהדר עם מוסיקה (ויש לו טעם טוב במוסיקה), הוא יודע ליצור אווירה נעימה בעזרת צילום ותאורה, אבל הרעיון הבסיסי של הסרט כושל בגלל שאין לו באמת עומק. אולי במסגרת של סרט קצר זה היה עובד. באורך של פיצ'ר הסרט הזה מפספס אותי, כי אין לו באמת חומר שימשוך פיצ'ר, והסרט הזה נתקע ובורח.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s