העודף בשבילך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Keep the Change)

באתי לסרט עם חשש מסוים. היתה לי הרגשה שמכיוון שמדובר כאן על סרט על אוטיסטים, ובהשתתפות אוטיסטים, הביקורת וגם הקהל הרחב עושים לסרט מראש הנחה. באים אליו מראש עם חמלה, מורידים את רף האנטגוניזם כבר בכניסה לאולם. אני לא כזה. אם אני נכנס לאולם לראות סרט כשבאולם הסמוך יש לי אפשרות לראות סרט אחר, אז כדאי שהסרט שאני רואה יהיה טוב. מצחיק. מרגש. לא משנה באיזו שפה, לא משנה באיזה תקציב הסרט נעשה, ולא משנה שיש בו אנשים עם יכולות מוגבלות. אם החוש האמנותי של יוצרי הסרט מפותח, הם יתגברו על המגבלות.

ו"העודף בשבילך" אכן מתגבר. רוב מה שקראתי על הסרט לפני הצפיה התגלה אכן כנכון. זה לא רק "בואו תראו את האוטיסטים האלו. תראו איך הם ממש כמונו". זה יותר השימוש בחיים (הרגילים) של האוטיסטים כדי לומר משהו קטן אבל תקף גם לחיים של כולנו.

שתי סצינות במהלך הסרט, אחת באמצע, ואחת היא הסצינה האחרונה והיפהפיה, שגם מעניקה לסרט את שמו, הסצינות האלו מראות איך דווקא כשהגבר (כל גבר. לאו דווקא אוטיסט) מוריד את המסיכות, דווקא כשמתגלות החולשות של הגבר, ברגע הזה אפשר באמת להתאהב. לא בהעמדת הפנים היומיומית ש"הכל בסדר", לא ב"אל תדאגי", אלא דווקא ברגע שאנו נחשפים ברגעים החלשים שלנו, שם אנחנו הכי אמיתיים, ושם באה החמלה של הצד השני, ונפתח הפתח להתאהבות אמיתית. וזה נכון לא רק לאוטיסטים.

ומסביב לשתי הסצינות האלו, יש סרט שמתנהל בענייניות ובפשטות, ויש בו סוג של נוסחתיות צפויה, אבל לאו דווקא מעיקה. הטענות שקראתי כלפי הסרט שהוא דן בחייהם של הניו-יורקים המבוססים, ואולי יש בזה קצת התנשאות כלפי האנשים הרגילים – אולי יש בהן משהו, אבל זה לא ממש מפריע בסרטים של וודי אלן, וזה לא ממש מפריע לי גם כאן, כי יש גם אנשים כאלו, אז למה לא לדבר גם על הבעיות שלהם. ונדמה גם שהמעברים בין שלבי הרומן הזה קצת נצמדים מדי לנוסחאות תסריטאיות ידועות, אבל יש משהו בהקשבה ללבבות הדמויות הראשיות שמנער את האבק מהנוסחא, והופך את הסרט הזה לנעים מאוד לצפיה. הרי הגבר הזה באמת מחפש אהבה. הוא בודק באינטרנט די באובססיביות (שלא קשורה דווקא למצבו האוטיסטי) את אתרי ההיכרויות, ושולח הודעות לבחורות שהפרופיל שלהן מעניין אותו. הוא פעיל ומחפש אהבה באופן אקטיבי. זה חשוב לו. וכשזה נשבר, זה נוגע ללב כי הסרט נצמד במידה מסוימת לתודעתו. וכשהוא מקבל אהבה זה מחמם לב.

אולי הרצון של הגבר הזה לעשות סרט בעצמו (מי אמר עוד פעם וודי אלן?) קצת לא מפותח תסריטאית, ונזרק הצידה מהר מדי, ואולי הסצינות שלו עם אנשים לא אוטיסטים (במיוחד עם בן הדוד שלו) מעט מדגישות את ההבדל בין אוטיסטים ללא-אוטיסטים ומוציאות קצת את הסרט מאיזון, אבל רוב הסרט מתנהל בנעימות נחמדה, גם אם הסרט לא מאוד מבריק, והוא אפילו מצליח לגעת ללב ברגעים שבהם התקווה לאהבה, הרצון הכל כך בסיסי שלנו כבני אדם (של כולנו, לא רק של אוטיסטים) למצוא אהבה, כשרצון הזה מקבל כאפה מהחיים הלב שלי נחמץ, וכשהוא מצליח בגלל שהדמות הראשית באמת נחשפת בחולשתה, ואולי דווקא בגלל זה – הסרט הזה מרגש ופורץ את כל קירות הספקנות שהיו לי מראש. לא סרט בלתי נשכח בכלל, אבל מאוד נעים ויפה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s