דוקאביב 2018: המחתרת היהודית

אני מנסה להוביל מהפכה. אני מתפלל שהיא תעבור כמה שיותר בשקט, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יעבור בנחמדות שכזו

"המחתרת היהודית" הוא סרט נחמד. וזאת הבעיה המרכזית שלי איתו. במרכזו מעקב אחרי חברי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות ה-80 הניעו פעולות נקם בערבים אחרי פיגועים שמחבלים ערבים ביצעו, וגולת הכותרת של פעילותם היתה תכנית ממשית שכבר היתה בתנועה לפיצוץ מקדש אל אקצה. הם נעצרו לפני שהצליחו להוציא אותה לפועל.

במשך כשני שלישים מהסרט, שי גל הבמאי עוקב בעזרת ראיונות עם הדמויות המרכזיות באותה מחתרת ועם בלשי וראשי השב"כ יעקב פרי וכרמי גילון אחרי השתלשלות האירועים בתחילת שנות ה-80. העשיה הקולנועית של החלק הזה משויפת, מקצועית, חלקלקה, מדויקת. ישנם שחזורים שמצולמים ברמה קולנועית מרשימה, כאילו מדובר בהפקה מתוקצבת היטב, מצולמת כמו סרט עלילתי לכל דבר. ישנה מוסיקה דרמטית מאוד, מוגזמת אפילו. יש תוספות של עזרים טכניים כדי לחבר את פיסות החקירה. הכל יושב במקום בצורה מרשימה מאוד.

אבל זאת גם הבעיה של הסרט. כי מדובר כאן בחומר נפץ פוליטי. בפירוט מתוחקר ומתוסרט היטב של תכנון אירוע שהיה יכול להצית פה חבית חומר נפץ אלימה מאוד, הרבה מעבר למה שאנחנו מכירים מהיומיום האלים במילא שלנו. והסרט הזה מתנהל בסוג של רוגע מתסכל, בשלוות נפש לא מובנת.

הרי השליש האחרון של הסרט מתאר (באריכות יתר שמתחילה לחזור על עצמה) את החיים בישראל של היום. הימנים הקיצוניים האלו לא יושבים בכלא. מה פתאום. הם היו מאחורי סורגים, אבל עונשם קוצר מאוד, והיום הם חופשיים. הם מדברים בגלוי, ללא פחד, על תוכניותיהם אז והיום. ואיפה הם נמצאים מבחינה מעשית? בצמתים הכי קריטיים של קבלת ההחלטות הפוליטיות בישראל. בכנסת. מאחורי ומלפני הקלעים. הם המובילים היום את הדרך הפוליטית של השלטון. היום, מה שנשמע פעם דמיוני ודמוני, הופך לאט לאט למעשי.

אז למה הסרט הזה לא פורץ בחמת זעם למחאה? למה הסרט הזה כל כך מיושב בדעתו? למה הוא לא מנסה אפילו להסביר לי את האנשים האלו, שאמונתם באלהים כל כך טוטאלית עד שהם מבטלים כל אלמנט אישי למען השגת הציווי האלוהי? (אני מניח שבגלל שהסרט לא באמת מצליח לחדור מתחת לעורם של האנשים האלו, אלא רק פורש את משנתם הקיצונית, השימוש במוסיקה דרמטי ומוגזם מאוד. נסיון להוסיף רגש בכוח). יש משהו עשוי כל כך היטב בסרט הזה עד שהוא לא מצליח לתסכל אותי, לעצבן אותי. הוא מעניין לכל אורכו, והאספקט הטכני שלו מרשים, אבל הוא קר ועקר רגשית. האנשים האלו פועלים מתוך אהבה מטורפת לאלהים. הסרט הזה היה צריך לצאת מתוך תסכול ואפילו כעס ולהזהיר ולהמם אותי. במקום זה, הוא יפה, אבל לא באמת משאיר סימן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2018: המחתרת היהודית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s