דוקאביב 2018: חלקה 35

(שם הסרט במקור: Carré 35)

איזה סרט מעצבן. סרט מלא מעצמו, גאוותן, עם חשיבות עצמית מוגזמת.

יש בסרט סיפור אנושי יפה. מרגש. והוא מספר אותו כאילו זה הסיפור הכי חשוב בעולם. כאילו יש לו חשיבות גלובלית, מעבר להשפעה (העצומה) על המשפחה הפרטית שלו. כאילו אובדן הבת, המוות של אחותו בעודה תינוקת, הוא גם סמל לסוף הקולוניאליזם של צרפת באפריקה, ועוד משהו שהוא רוצה להגיד על החשיבות של האמנות בתיעוד וסיפור הסיפורים שלנו. פומפוזי ובומבסטי מאוד, והכל מהסיפור הקטן והפרטי של משפחתו.

בבסיס הסרט יש סיפור על אשה שהתביישה בביתה המוגבלת, ובמותה המוקדם, והיא מתכסה במסכת שקרים כדי להתכחש למה שקרה, ומצד שני הכאב על המוות של הבת בגיל 3 נשאר גם הרבה שנים לאחר מכן.  סיפור נוגע ללב, כש להמשיך לקרוא