דוקאביב 2018: אחיות

כשנכנסים לסרט של דנאי אילון, נכנסים לעולם אחר. שונה. לא צפוי. עולם שמצריך כיוון ציפיות מחדש. כי אנחנו בפסטיבל דוקומנטרי. אבל סרטים דוקומנטרים בדרך כלל לא נראים ככה. לא נשמעים ככה. לא מקבלים טיפול של במאית כל כך מיומנת. הסרט הקודם של דנאי אילון היה יפה ומרגש ("הפטריארך". הנה הפוסט שלי עליו, לתזכורת). "אחיות" הוא כבר סרט של מאסטרית. במאית בחסד עליון.

גם הסרט הקודם של אילון היה אנושי וחם. אבל כאן זה כבר סיפור אחר. צילום כל כך יפה, מדויק ומואר באור חם. היופי של חיפה ושל יוון נתפס בעדשה של אילון ושל איתמר מנדס פלור בצורה שגורמת לי להיאנח בהנאה. הסבלנות בעריכה והשילוב של המוסיקה מובילים קצב איטי שמקשיב לפעימות לב הגיבורות. הקלוז אפים של שתי הנשים הצעירות האלו מפעימים. הסרט הזה נראה מתוכנן ויפה כל כך, כאילו היה סרט עלילתי עם שוטינג סקריפט מדויק לכל דבר.

לכאורה, זה עלול ליצור תחושה מלאכותית. למעשה, האריזה הכל כך מתוקתקת הזו מהווה כר רך עליו מניחה אילון בעדינות נפלאה את מערכת היחסים הטעונה הזו בין שתי האחיות. יש כאן סיפור על שתי נשים: שתי צעירות שעלו מרוסיה לישראל עם הוריהן בילדותן. אחת הביאה את השניה להציץ בבנין מסקרן בירושלים. ואחותה הציצה ונפגעה. היא הלכה אחרי ראש הכנסיה שבאותו בניין, והפכה לנזירה. ההורים לא מצאו את עצמם בישראל, והיגרו לארה"ב. והאחות החילונית נשארה לבד. ועכשיו, האחות הזו, שגרה בחיפה, אם יחידנית לילד קטן, מחפשת לחדש את הקשר עם האחות הנזירה, הנמצאת עכשיו במנזר ביוון. כבר כמה שנים שלא דיברו, והכאב על האחת שהלכה לעולם אחר גדול.

וחלק גדול מהסרט הזה מוקדש למפגש המחודש בין שתי הנשים. אילון יוצרת תנאים לשיחות מרגשות מאוד בין שתי האחיות. קל מאוד לבוא בגישה שיפוטית ומזלזלת לנזירה. סיפורה מזכיר, במידה מסוימת, את סיפורן של הנשים של גואל רצון – הן הלכו בעיניים עיוורות אחרי גורו כריזמטי. קל לראות רק את הרע בכך. אילון יוצרת בסרטה, בעזרת בימוי סבלני וצילום ועריכה חמים, את התנאים לשיחות שבהן אין שיפוטיות של אחת אל האחרת. האחיות מנסות להבין אחת את השניה, מנסות להתחבר, להקל על הכאב של השניה, מנסות להוציא מן הכוח אל הפועל את האהבה הגדולה של האחת לשניה ושל השניה לאחת. לעזור. הקלוז אפים הנפלאים של הנזירה מכמירי לב. ברור שיש שם משהו מאוד עמוק שכואב לה. לא ברור אם ניתן בכלל להגיע אליה. אבל הסרט הזה עוקב אחרי האחות החיפאית שמנסה בכל כוחה. בעדינות אין קץ, באהבה טהורה של אשה לאחותה, בכוונה אמיתית.

בסוף הסרט חשבתי – טוב, הסרט הזה אכן נראה ומרגיש כמו סרט עלילתי לכל דבר לעניין, אבל זה לא סרט הוליוודי. לא היתה אפשרות לסוף אחר. אבל אני רוצה להאמין בכל זאת שמה שראיתי בסרט שינה שם משהו. הזיז משהו קטן בליבה של הנזירה. שיכאב לה מעכשיו פחות. שהאהבה הגדולה של האחות מחיפה (ושל דנאי אילון בבימוי הכל כך יפה שלה) בכל זאת ריפא כמה מהפצעים בנפש.

והסרט הזה הוא מבט באהבה גדולה בפעולה. סרט נפלא של במאית מקצוענית בשיא כושרה. צריך אמנם קצת סבלנות כדי לספוג את הסרט הזה לנפש, אבל זה מסע קולנועי מרגש מאוד ומומלץ מאוד.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2018: אחיות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s