דוקאביב 2018: אתה מת רק פעמיים

"אתה מת רק פעמיים" הוא סרט מרתק. באמת. רק שאיכשהו לא באמת התרגשתי מכל האירוע הזה.

סיפור של חידה בלשית שהיא כמו חידת הגיון מסובכת. סיפור מדהים שקרה באמת. שני אנשים עם אותו שם, אותו תאריך לידה, אותו מקום לידה, אבל עם תאריכי מוות שונים, ומקומות מוות שונים. זה מתחיל מסיפור של חקירת ירושה, אבל מהר מאוד חשיבותה של הירושה נזנחת, כי החידה התמוהה הזו כל כך משונה, עד שפתירת התעלומה הזו הופכת חשובה יותר, מעניינת יותר. נאצים, יהודים, סיפור אהבה אסור, גניבת זהות, הענקת זהות, חברים, הורים שמתנגדים לסיפור האהבה של הבת על רקע אהבתה לגבר "אסור" – כל הסרט הזה הוא רכבת הרים מטורפת של גילוי אחרי גילוי אחרי גילוי. וזה די מתסכל, כי לפעמים נדמה שאנחנו לומדים עוד ועוד על הדמויות במרכז הסיפור, אבל אנחנו לא מתקרבים ולו במילימטר לפתרון הבעיה.

עוד פרט ועוד פרט מתגלים, עוד אדם ועוד אישה מצטרפים לפאזל המסועף הזה, ודי קל לאבד את הידיים והרגליים. אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט.  נדמה שהסרט הזה מבקש לנכס לעצמו טון רגשי מאוד, כי יוצרו הוא בן של ניצול שואה, ומאוד אכפת לו מכל הסיפור הזה. אבל נדמה לי שמשהו בטון של הסרט הזה ענייני מדי. בדרך אגב נפלט לאמא שבנה הבמאי, יאיר, עבר עכשיו גירושים. אולי הפיתוח של הנקודה הזאת, ואיך כל הגילויים האלו משפיעים על לב בחייו בישראל של היום, עם חינוך ילדיו והנחלת סיפור השואה לדורות הבאים, אולי זה היה מוסיף לסרט את המימד הרגשי שהיה חסר לי. יכול להיות גם שאולי היה כדאי פשוט להאט קצת את הקצב, לנסות לעכל כל טוויסט וכל גילוי.

אבל הסרט הזה מתעסק כל הזמן בגילוי החידה, עד שהוא לא ממש מראה איך כל זה משפיע על חייו של יאיר לב, הבמאי, היום. מגבלות של עשייה דוקומנטרית מכריחות את הבמאי לגלות לאנשים שאותם הוא הולך לפגוש את מטרת בואו לפני שהוא מצלם אותם, וכך נדמה שהמפגשים שבהם אנחנו אמורים לגלות פרטים מדהימים כאלו ואחרים הופכים קצת עקרים ואפילו קצת מלאכותיים. קריאות ה"וואו" לא באמת מטלטלות אותי. הדבר נוגע לדמות אחת במיוחד, שמול המצלמה בעיקר מצחקקת במבוכה. זאת גם הדמות שמצולמת בשוט הסיום של הסרט לצידו של יאיר לב. אין לי ספק בכנות כוונותיו של יאיר לב, הבמאי. אני לא ממש מאמין לבחור השני.

מה גם שרוב הזמן הצילום לא מספיק קרוב לדמויות, לא באמת מקרב אותי לאנשים. וכל הסרט הזה הוא אולי מרתק כפתרון של חידה מסובכת במיוחד, אבל אני לא מרגיש מעורב רגשית. בסופו של דבר, פתרון החידה הוא אכן מדהים, אבל אני מרגיש כמו אחד שנשאר מחוץ לחגיגה, לא באמת חווה את כל עוצמת הרגשות שהסיפור הזה אוצר בתוכו, כי המימד האישי, שהיה המניע לכל המסע הארוך הזה, באופן פרודקסלי, כמעט ונעדר מהסרט עצמו, שמספר סיפור מדהים, אבל איכשהו לא מרגש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s