דוקאביב 2018: המועמד

צריך לומר מראש: משה כחלון לא מעניין אותי. לא הצבעתי עבורו, ולא נראה לי שאני אצביע לו בעתיד. יותר מכך, דמותו כפי שהיא משתקפת בתקשורת, וכפי שאני מבין ומרגיש אותה, היא דמות של אדם אנמי, חסר כריזמה, כמעט נחבא אל הכלים. לא הדמות הפוליטית הרגילה, ובוודאי לא הקולנועית.

אז כחלון לא ממש מעניין אותי. אבל טלי שמש כן. ראיתי בעבר שני סרטים של הגברת שמש. "מועדון בית הקברות", מלפני כעשור, היה סרט יפהפה ומרגש. ו"מוות בבית שבע", זוכה הדוקאביב מלפני שנתיים, היה סרט אדיר ומהמם. אז חשבתי ששמש אולי תוכל להפוך את הדמות הלא ממש זוהרת של משה כחלון למישהו יותר מעניין ממה שאני חושב עליו.

התוצאה – סרט די משונה.

"המועמד" עוקב אחרי הקמפיין של מפלגת "כולנו" בהובלתו של משה כחלון לבחירות האחרונות. וכחלון אכן מתגלה בסרט כאנמי, חסר אנרגיה. אולי הלב שלו והכוונה שלו נוגעים ללב, אני רק לא בטוח שיש לו בכלל את היכולת להוציא את הרעיונות שלו לפועל. ומצד שני, כשמגיעים לסוף, לסצינה האחרונה של הסרט, מגלים אדם חדור שליחות. אדם שמדבר בהתלהבות על מעשיו. הצילום בסצינה הזאת מלא ב'טעויות' (מכוונות או שלא), תזזיתי, מראה את נושא השוט בצד מדי, קרוב מדי, חתוך מדי, או לרגעים בכלל מחוץ לפריים. הצילום והנושא שבמרכזו לא עומדים בעוצמה הרגשית של הדברים הנאמרים. זה המשה כחלון שטלי שמש (ואסף סודרי) רצו להביא אל המסך. זה המש"ל.

אז איפה הוא היה כל הסרט? למה אבי גבאי, יו"ר המחנה הציוני, שמתראיין לסרט בדיעבד, למה הוא מקבל יותר זמן מסך מהמועמד עצמו? למה אודי פרידן, איש הפרסום שלו, מדבר על כחלון ביותר אמונה ורגש מאשר כחלון בעצמו? כחלון מנסה (בעזרת אנשי הקמפיין שלו) למצב את עצמו כאיש של העם (אחד מעוזריו אף אומר לו בהתחלה: אתה לך תלחץ ידיים לאנשים. זה יביא לנו יותר קולות מכל תשדיר שאי פעם נפיק לך). וכחלון אכן חייכן, שקט, אבל חסר יכולת הנהגה. רק באותה סצינה בסוף הוא מדבר על כך שהוא פוצץ ישיבה במשרד האוצר. משהו שהיה לא לרוחו בצורה מאוד קיצונית – הוא חתך עניינים ועשה מעשה. אבל לכל אורך הסרט, לכל אורך הקמפיין, הוא בעיקר מתגלה כאיש חביב, אבל לא כזה שהיית נותן לו את ההגה של המדינה.

לפי "המועמד", אבי גבאי מתגלה כאיש שיודע לשים את האגו בצד ולתרום למאבק במטרה גם במחיר אישי (איכשהו, בסרט על משה כחלון למדתי על אבי גבאי יותר). וגם אנשי פרסום והקמפיין, מסתבר, הם לא תמיד בובות חסרות נשמה. רק הדמות שבמרכז מתגלה כסוג של אדם שנותן לאחרים לתמרן אותו. הוא חושב שזה יתרום להשגת המטרה – להגיע אל משרד האוצר כדי לעשות טוב לאנשים, אבל בינתיים הוא בעיקר נסחב, לא מוביל. איכשהו, בדרך לא דרך, האיש הזה באמת הגיע למשרד האוצר, והוא באמת מרגיש שהוא תורם, משפיע. עכשיו הוא מלא חיים. אבל אני לא יודע מה יש לו בחיים חוץ מזה, והוא די מגמגם מחוץ לאיזור הנוחות שלו.

טלי שמש יצאה למסע לפצח את החידה של משה כחלון. לטעמי האיש עדיין נשאר אניגמה. בסופו של דבר, כשהוא מגיע למקום שבו הוא מרגיש שהוא יכול לתרום לציבור הישראלי, הוא פורח. הוא רק לא ממש מחזיק בתכונות הפוליטיות שידעו לנווט אותו לשם. כחלון הוא אמנם שר האוצר של מדינת ישראל היום, אבל הסרט הזה על הקמפיין נותן לי הרגשה שלמרות שיכול להיות שכחלון כשר אוצר זה לא ממש רע לישראל, הדרך לשם היתה כמעט טעות, סטייה סטטיסטית, מקריות. גם אחרי שראיתי את הסרט על כחלון אני לא ממש מבין איך הוא הגיע למשרד האוצר. כחלון הוא עדיין אניגמה בעיניי. הוא אולי לא פוליטיקאי, ואולי הוא כן כלכלן מוכשר, אבל אני לא ממש בטוח מה הוא יעשה בקמפיין הבא, והאם הוא בכלל יצליח להישאר במשרד האוצר גם לאחר מכן.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דוקאביב 2018: המועמד

  1. על פניו נראה שכאשר באים עם אג'נדה מובנית מראש קשה להיפטר ממנה בביקורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s